אגרות שנשלחו לר"מ ישראל, לחברי הממשלה ולחברי בית המחוקקים הישראלי

אגרת שניה 3.9.2015

 

 

אנשי "העליה שניה" הגיעוו לארץ כצלבנים, אויבים לילידי הארץ היהודים. הם היו מאוגדים בפלוגות, ואיש מאפיה רוסית שביקש להתאכר קיבל  250 דונם אדמה, בית, אורווה וכו' וסכום של 2.500 פרנק. את קרטל "המפתח המפלגתי" ייסדו כאשר מנו 200-180, וסגרו ביניהם את השלטון והשלל – היהודי באשר הוא.

 

 

"עליה שנייה (1914-1904) צוות היסטוריה. חט"ב "נחשון". שוהם. מבוא. בשנים 1904-1914 הגיעו לארץ ישראל מרוסיה למעלה מ- 35,000 עולים. היו אלה אנשי "העלייה השנייה".
www.youtube.com/watch?v=w2yber3ty7o. כך טוענים ה"ציונים", שמחקו את יהודי האסלאם ו"הספרדים" מספרי התיעוד, כ"מחא תמחה את זכר עמלק".

 

 

האמת, בשנים 1914-1904 הגיעו מרוסיה לארץ 80 אלף ויותר, אך כמעט כולם ברחו, כאשר נודע להם שהם הולכים ליפול שוב לידי שלטון הקהל הרוסי. הי כאלה שברחו אחר שבועות או ימים, ורבים לא ירדו מהאוניה שהביאה אותם. כצנלסון תיאר את ההגירה הרוסית לארץ, כמים העובר בחבית עם חורים גדולים, ורק  מעט נותר.

פרופ' שלמה זנד למשל, לא הסתפק בכך שהוא מסתמך בכתיבתו על גדולי מסלפי ההיסטוריה, אלא שהוא מחק את כול יהודי פלסטין שקדמו ל"עלייה השניה" הרוסית ואת יהדות בבל כבר ב-444 לפנס"נ, והעלה אותה רק לצרכיו.

 


כתב פרופ' זנד; "עלייה שנייה?" - "אינטלקטואלים..!"; "גל ההגירה הצנוע שהתחולל בין 1904 ל-1914, הקרוי בהיסטוריוגרפיה הציוניית 'העלייה השנייה', הניח למעשה את התשתית לבניית היישוב העברי בפלשתינה העות'מנית. במקרה זה נשמרו נתונים היכולים ללמד על הריבוד החברתי-התרבותי של 35 אלף המהגרים (שחלקם חזר לארץ מוצאו או המשיך להגר מערבה). 60% מהם היו בגיל שבין 15 ל-30 שנה, רובם רווקים. 23% מתוכם היו בוגרי תיכון חסרי מקצוע. 15% יוצאי אוניברסיטאות ומוסדות השכלה אחרים. רבים היו מסיימי ישיבות. כ-50% ידעו כבר עברית ברמות שונות! אנאלפביתים לא היו כנראה. אולם המרתק לא פחות, בהגירת אינטליגנציה צעירה זו, היו המטענים האידיאולוגיים שאותם נשאה.  (יוסף גורני,"שינויים במבנה החברתי והפוליטי של 'העלייה השנייה' בשנים 1940-1904", 'הציונות' כרך 1, 1970, עמ' 246-205) (שמואל אלמוג, "לאומיות, ציונות, אנטישמיות", עמ' 67); (שלמה זנד, "האינטלקטואל, האמת והכוח", עם עובד ספרית אפקים, עמ' 146) באגרת ה-1 מצאנו בתוך עשרות הפליטים, כולל 9 הביל"ויים, אנשי "העליה הראשונה",  אחד שסיים בי"ס תיכון, ובכול רוסיה נמצא בוגר אוניברסיטה אחד -  מאנדלשטאם הגרמני..!

 

ד"ר הלל יפה שימש כיו"ר הוועד האודיסאי בארץ. כאן הוא מספר על ייסוד הסתדרות שתקבע את הזכויות והחובות של כול אחד בארץ; "יפו, ינואר 1904  -  לדרויאנוב; "מכתבי הועד [האודיסאי של אוסישקין] השפיעו כאן. לעת עתה מתכוננים הכוחות החשוכים להלחם בהסתדרותנו. הם מבינים את הסכנה שיש במוסד שמתפקידו לסדר את היחסים החברתיים, את הזכויות והחובות של כל אחד - אלה, כמובן, דברים המפריעים לאלו הרוצים לחיות על חשבון אחרים וליהנות מההון הצבורי (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 333)

 

לאחר יזום קטטה עם הנהלת היקב ברל"צ, והכאת מנהל העבודה ה"ספרדי", מחליט שלמה צמח, ראשון אנשי "העלייה השנייה", לעזוב את ראשון וללכת לפ"ת. מצטרפים אליו א. ד. גורדון ומאיר וילקינסקי. הם הולכים עם ערבי שהעמיס את תרמיליהם על בהמתו, וכשהגיעו לבית-דגון כרעה הבהמה  להמליט, ואז...
"הזמין אותנו לפוש במלונתו ולטעום מפירות שדהו"; "...חש בנו הנוטר בראש הגבעה וירד אלינו ובירך ברכתו כנימוסי המקום וראה מה שאירע והזמין אותנו לפוש במלונתו ולטעום מפירות שדהו... רזה היה ויבש כשחיפי-קנים ועיניו שחורות ודוקרניות ועמוקות ושוחקות ואין לדעת שחוקן זה מה אומר - ערמה ונכלים של חיה קטנה או תום של אדם שלבו טוב ומסביר הוא פניו לאורחים. מכל מקום טרח הרבה להנעים עלינו את הישיבה במלונתו...
"לא רצה לעמוד על המקח ולא רצה לשמוע על שכר וממון. אורחיו  אנו והריהו נותן חמורו... (שלמה צמח, "שנה ראשונה", עמ' 191)  (מ. גבאי, "צר ואויב", 2000, עמ' 74)

 

 

שלמה צמח מספר על התכנסותם של אחדים ממהגרי רוסיה בצריפו של חנקין בפ"ת, בכוונה לייסד מפלגה, אך כשעלתה שאלת השם, הם נתפלגו.
"התחיל שוחט מאריך דיבורו על שום מה אי-אפשר בשם זה, אמנם אין נאה הימנו, אלא בערבו של קונגרס שביעי אנו וארץ-ישראל שטופה אוגנדיות ופועלי ציון בכל מקום רובם ככולם טריטואליסטים והתאגדות חדשה כאן שתשא עליה שם זה עלולה להטעות. פתאום קפץ גורדון ממקומו:
"- רוצים אתם בסוציאליסטים... רוצים בבונדיסטים, בציון וירושלים... הכל חומר ואין אלוהים, אה?
"החמה נתלקחה בעיניו של זייד והוא מטיח בכעס: "בונדיסטים... אתם ינוקות שכאלה! מאלוקוסוסי! רוצים ללמד אותנו? להשכיל אותנו?(שלמה צמח, "שנה ראשונה", עמ' 214)

 

"ופוסעים אנו ארבעתנו - שוחט ושרה מלכין ואני ועוד בחור אחד - בחומו של יום ובמנוחת שבת של מושבה שנתרוקנה, ורואים עצמנו גיס גדול יוצא למלחמה. ... מתיישבים על מיטתו של שוחט ופותחים במו"מ. ההסכמה שלמה ואין ממחה וחולק. מכריזים אנו על עצמנו 'ועד לאינציאטיבה' ומתחילים לחבר קול-קורא... שוחט מנסח ואני רושם ומצמצמים הכתב למין איגרת.  (שלמה צמח," שנה ראשונה", עמ' 218)

להלן סיפורו של דוד שוב  "הערבים קבלו אותנו בכבוד ובשפרעם  עדיין יושבים יהודים"; "לקחתי את ר' שואל שיפריס שיהא בן-לויתי ומורה דרכי בנסיעתי בא"י ב-20.1.1882 שכר שיפריס שני חמורים, שרכבנו עליהם מצפת צפונית מערבית דרך הכפרים עין-זיתים, מירון, בידג'ן, ג'רמק, פקיעין, כפר תרשיחא, ועוד - עד עכו, ומשם לחיפה. בכל המקומות האלה עמדנו, חקרנו ודרשנו, אם ואיך יכולים לקנות אדמה. ובכל מקום קיבלו אותנו הערבים בכבוד ובסבר פנים יפות, והציעו לנו הצעות נכבדות... מחיפה שבנו דרך הכפרים שפרעם (משפחות אחדות יהודים ישבו בה), רמה, כפר חנינה, דרך ואדי-למון עד צפת. בדרך לנו בכפך רמה. (דוד שוב, יערי, זכרונות א"י, א', עמ' 495)

 

"חכם עבו ויהודי סוריה משיגים רישיונות-בניה"; "עקב פקודה נמרצת מהשער-העליון בקושטא עצורו את כניסת היהודים לא"י, וגם לעכב ולהפסיק את הבניינים במושבות. זה גרם שהרבה מהמתיישבים הוכרחו להפסיק בנית בתיהם באמצע... על-פי עצת האחים החכמים עבו (שאחד מהם, החכם יעקב חי עבו, היה קונסול צרפת בצפת, ושעזר לי הרבה בקניית האדמה), לנסוע לדמשק, שבה מושב הוואלי מושל סוריה וא"י, למען השיג רישיון לבנין הבתים. הם נתנו לי מכתבי-המלצה להחכם באשי בדמשק, הרב הגדול מרקדו אלקלעי, ולעוד אנשי-שם'. 
"השיך מכניס  אורחים - פניו אחד האבות"; "עשינו דרכנו צפונה, דרך מי מרום והחולה עד כפר בניאס... ועלינו היה ללון בכפר בניאס, והשיך של הכפר הוא מכניס אורחים, ומלון אין בכפר, באנו לפני בית השיך, שיצא לקראתנו וקבל אותנו בשלום-עליכם, וצווה למשרתיו לקחת מאתנו את הסוסים, ולתת להם מספוא, ואותנו הביא השיך בעצמו לחדר האורחים שלו, ... הוא פקד על משרתו להביא אוכל לאורחים, ומיד הביאו טס-נחושת גדול, ועליו לחם, עוגות-מצות, וגם קערות עם בשר וחמאה ולבן, זיתים ודבש. השיך הזמין גם אותנו לסעודה, אבל כיהודים לא יכלנו לקבל את ההזמנה. ניכר היה בפניו שהוא מתרעם מאד על כך ומצא את עצמו נעלב. אבל כאשר נודע לו שאנחנו יהודים, פקד מיד להביא בשבילנו מחבט נחושת וללבן אותה באש ולבשל בה ביצים, וגם טס חדש צווה להביא, ועליו סודרו דבש וחמאה וזיתים וביצים שלוקות, והוא בעצמו ישב אתנו לאכול, ושמחתו היתה רבה, כאיש חדש בארץ, חשבתי שצריך לשלם לשיך בעבור כל זה, אבל בני לויתי הסבירו לי שעלבון גדול אעליב את השיך בהצעה כזאת. בבוקר השכם, לאחר שכבד אותנו בקהוה וצווה לתת אוכל לסוסים, אמרנו לנסוע, אבל הוא הזמין אותנו להשאר לסעודת הבוקר.(יערי, "זכונות א"י", כרך א', עמ' 507)

 

 חכם באשי אלקלעי ומזכיר הוואלי עדס השיגו רישיון לבניית בתי ראש-פינה; "בבואי לדמשק מסרתי את כל התעודות ומכתבי המליצה למקומות הנחוצים. הרב מרקדו אלקלעי, החכם באשי, הלך אתי לבקר את הוואלי, ובשם המתיישבים במושבה ראש-פינה הגשתי בקשה להוואלי... הרב החכם באשי באר להוואלי גם בעל-פה את הדברים. הוא עזר לי הרבה בעניין הזה. פעמים אחדות הלך עמי להוואלי, ובהשתדלותו ובהשתדלות האדון יעקב עדס (שהיה אז המזכיר הראשי של הוואלי, והשפעתו הייתה גדולה במקומות הגבוהים) קבלני הוואלי בסבר פנים יפות. אחר כ-6 שבועות, הגיעה התשובה בחיוב, והרישיון נשלח ישר למושל צפת.)יערי, "זכרונות" א"י, עמ' 508)

 

ר' יוסף ויתקין למנחם אוסישקין  - אדר תרס"ה  [מרץ 1904] "הרעל ... נקלט בדמם מילדותם"; "בטרם ערכתי את הקול-קורא, ניגשתי להוציא  את הצעתך הנוכחית לפעולה, בהרגישי מה נחוץ שהצעד הראשון ייעשה בארץ עצמה, אך סוף סוף מצאתי את עצמי מחויב לסלק את ידי מזה... אני התבוננתי אל החומר שהיה תחת ידי ולא מצתיו ראוי לתעודתנו ולמטרתנו אנו.
לחנך ולתרגל אגודות כבר בחו"ל; "אל הצעירים האלה התקרבתי, למדתים, חקרתים עד כמה באפשרותי, ומצאתי שיכלו להיכנס גם באגודות, כפי שהצעתי, אילו סידרום וארגנום לפני בואם הנה, אילו חינכום מראש ברעיון שהוא צריך להיות נשמת האגודות, אילו הדביקו בהם מראש את הנסיוב נגד הרעל והרקב הרוחני השורר בארץ... 
"והחלטתי לפנות בקול-קורא אל אחי הצעירים שברוסיה, לעוררם מתרדמתם ולחנכם מראש בזה הרעיון שצריך להיות היסוד בעבודתם. האגודות שתיווסדנה שם על היסודות של הקול-קורא שערכתי, צריכות להיות מסודרות ומחונכות עוד בטרם תבואנה הנה, עליהן להרגיש מראש את כוחן ולהכיר אויביהן, עליהן לדעת מראש את מטרתן ולהאמין בגודל ערכה... (יוסף ויתקין, "כתבים", עמ' 139/141)

 

עורו עורו צעירי ישראל..!; "בקול-קורא שלו, שנכתב בתרס"ה 1904, אנו קוראים: 'עלינו לעמול בהשגת ארצנו, להלחם כמיואשים, כדובים שכולים..! ובדברים כמתלהמים הוא מסיים: 'עורו, עורו, צעירי ישראל, לעזרת העם, שכחו את ענייניכם הפרטיים ובואו לעבודה! במולדת אינכם מיותרים, נחוצים אתם גם לעם וגם למולדת כאוויר לנשימה, איש הירא ורך הלבב בל יכנס במסדרה זו... חדשו את ימי הביל"ויים ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו'... טובי הנוער בגולה הקשיבו קשב רב לקול החדש, שבקע מהרי א"י. ואז נוצרה הסתדרות 'הפועל הצעיר' ונפתח דף חדש ומזהיר בציונות בישוב, בתנועת העבודה ובספרות העברית."  (שמואל שפירא, "אשר לאורם הלכתי", עמ' 56)

 

"עליה שניה"? "רווקים מדולדלים ובתולות זקנות"; "שמד, חרם איקונומי מכל צד, חוסר עבודה ופרנסה, גירוש פועלים יהודים אפילו מבתי-עבודה של יהודים, נעילת הדלת בפני אמיגראנטים, התרוקנות העיירות מיושביהן; עשרות אלפי צעירים וצעירות הולכי בטל, דמתקרים 'אכסטרנים', סרסרות בהמון לצדיית נפשות חיות והתמכרות בנות ישראל לחיי זימה?  ומה הוא הישוב החדש בארץ-ישראל, הריקן והמדולדל, הבטל בששים, התלוי על בלימה, המלא רווקים מדולדלים ובתולות זקנות ונשמות ערטילאיות ואשר - העיקר - אין בו אף נפש אחת, אף קומץ קטן של אנשים עובדים, מלאים שמחת-חיים  ואמונה בכוחותיהם, ("רשפים", פברואר 1910, כתבי י. ח. ברנר, ב', עמ' 53)
מאין תהיה להם נשמה יתרה? "היהודים חיים כמו שהם יכולים - מאין תהיה להם נשמה יתירה, מאין?.. איכה תהיה להם נשמה לאומית, איכה?.. !("רשפים",תרס"ט, י. ח. ברנר, ב', עמ' 30-34) ("צר ואויב", עמ' 173)

 

ברנר לא. בילין - 19.5.1908; "... ענין 'רביבים' - שוא. אני מתגורר ביער, ושופמן בא לעתים אלי להתארח. קבצנים אנו שנינו - גדולים.  

(י. ח. ברנר, כרך שלישי, עמ' 325)

 

"ר' יוסף ויתקין אל מנחם אוסישקין - כפר תבור; 1905; "בהיותי ביהודה בימי החגים מיניתי את אחד הפועלים המצוינים לעשות סטטיסטיקה מפורטת מהפועלים הבאים והנמצאים מכבר, להתבונן אליהם ולציין אלה שיראו לנו איזה תקווה למטרתנו אנו, ולהודיענו עליהם, ובכלל להשתדל לארגנם, לסדרם להטבת מצבם החומרי והרוחני. ועוזריו הם מר שלמה זלמן גיסין ואליהו אוסטישינסקי, ובאמת אין לנו כל תקווה מהם. כמעט שאין להם כל יחס לארץ. מהמספר הגדול של פועלים, כ-200, יישארו בארץ אולי 20.  (יוסף ויתקין, "כתבים", עמ' 141) 

 

כמה תיעבו יהודי רוסיה את ה"ציונים"; "היהודים ברוסיה נמצאו בסכנת השמד, פרעות פורצות בכל מקום ואינם מבחינים בין יהודי ויהודי, בונדאי, פועל-ציוני, ציוני-כללי, כוח ההגנה קטן ודל ולא מספיק, יש צורך בגיוס מכסימלי של הכוחות, - אבל ה'בונד' בשלו: "לא לנו ולכם יחד לעמוד בהגנה. אתם אויבנו",  

[לאחר ש"חובבי ציון" הכשילו את ניסיונותיו של הרצל, לפתרון ביניים לבעיית יהודי רוסיה, באנטליה, סוריה וארם נהריים, שחזר והציע השולטן עבד אלחמיד להרצל, התקוממו יהודי רוסיה נגד שלטון הקהל ודת רבני העוולה הרוסים – מ. גבאי]

 

"שיא המהפכה ברוסיה היה בשנת 1905, ואותה שנה 'נתברכה' גם בשפע פרעות בישראל. ב-150 קהילות יהודיות נפגעו ונחלי-דם של יהודים. ב-1906 חגג שלטון הצאר את ניצחונו המלא. המהפכה דוכאה בדם ואש. אך הפרעות ביהודים נמשכו עדיין במלוא התנופה. ... בתוך זרם ההגירה הגדול היה גם קילוח דק שהלך לארץ-ישראל. (צבי אבן-שושן רוזנשטין, "תולדות תנועת הפועלים בא"י", עמ'  69)

 

בן-גוריון אל אביו - "הערבים קלים להתרועע... וכמעט שלא זזה ידם מתוך ידינו". (בן-גוריון, "אגרות", א', עמ' 70/71); בן גוריון אל אביו: "עובד אצל ערבי ביחד עם חבריו בני פלונסק"; "- - בימים האחרונים עבדתי אצל... ערבי 'עבודה שחורה'. הגשתי 'טין' (חמר בערבית) ומלט לבנאי. אתי יחד עבדו במקום הזה עוד ששה יהודים. ביניהם ליפא טויב ואברהם ד. לבקוביץ' וגם רציונזאי אחד. העבודה לא קשה ביותר וגם השכר לא מצער, עשרה גרושים (60 קופיקות) ליום - המספיק למחיית שני ימים."  (בן גוריון, "אגרות", א', עמ' 28)   

 

זרם ה"עליה שנייה" נכנס לארץ ויצא את הארץ; "אבל אין אנו צריכים לרמות את עצמנו, כשאנחנו מדברים על העליה השנייה ועל יצירתה של העליה השנייה, הרי אנחנו מדברים רק על מה שהסתנן מתוך זרם בלתי-פוסק שנכנס לארץ ויצא את הארץ. באותה תקופה, הרי בעצם דומה הייתה למין חבית, אשר במקום קרקעית יש לה מסננת עם נקבים גדולים, שהרוב ממה שנכנס לתוכה יוצא, ורק משהו, מעט מן המעט נשאר.

(ברל כצנלסון, "כתבים", י"א, עמ' 140) 

 

יוסף ויתקין אל מנחם אוסישקין,  (תרס"ה); ארגון גדוד צעירים משכילים, אשר ישימו להם למטרת חייהם החדירה אל שדרות הממשלה התורכית בקושטא ובארץ-ישראל, ומשם יהיו לנו לעזר גדול בדרכנו הקשה, ולפעמים יכול לקרות שאחדים מהם יוכלו לקרבנו אל הצ'רטר... (יוסף ויתקין, "כתבים", עמ' 145

 

תימנים "ספרדים" ומוגרבים לא נכללו בכלל ישראל של שלטון הקהל, וכדי להוריד את השכר של הפועל הערבי; "איכרי פתח-תקוה מעדיפים פועלים ממצרים"; "- - באותה שנה - תרס"ח 1908 - רבתה נטיעת פרדסים בפתח-תקוה וחסרו עובדים. ערביי הסביבה לא הספיקו. פנו לערבים בעזה, שיבואו לעבודה בפתח-תקוה - 'ולא נתרצו ללכת'. כך היה המצב בפתח-תקוה וכך במושבות אחרות. במכתבו לועדי-המושבות מתאונן הועד המרכזי של 'הפועל הצעיר' על האיכרים: 'במקום שעליהם היה להשתדל לקרב את אחיהם התימנים, הספרדים והמערבים - שולחים הם שליחים לכפרים הרחוקים, כי יבואו משם לעבוד אצלם. - - במושבות רבות עובדים יונים, מצרים, בידואים נודדים וכו', ובאופן כזה אנחנו מגדילים את הישוב של נכרים על חשבוננו ואיננו מרגישים  כלל את הסכנה הגדולה הכרוכה בזה.
"הועד המרכזי של 'הפועל הצעיר' פנה אל המשרד הארץ-ישראלי והעמידו על חומרת העניין ועל 'הסכנה הגדולה הצפויה בדבר זה לכל משאת-נפשנו ועבודתנו בארץ-ישראל'. לאחר ששליחי המשרד, שנשלחו לפתח-תקווה לבדוק את הדבר, חזרו והודיעו, כי אכן אמת בשמועה זו."  (יוסף שפירא, "הפועל הצעיר", כרך א', עמ' 79)  

 

בן-גוריון לאביו (30.6.1909); "יק"א נותנת לרוסים 250 דונם אדמה, בית, אורווה וגם סכום של 2.500 פרנק"; "פה בגליל יש ליק"א הרבה אדמה והיא מאכרת בכל שנה מספר ידוע של צעירים. תנאי ההתאכרות: היא נותנת לכל איכר 250 דונם אדמה, בית, אורווה, ושאר בנינים הנחוצים לאיכר וגם סכום 2.500 פרנק לקנות את האינוונטר החי והמת. כל זה ניתן לתשלומין בשעורין למשך ארבעים שנה בתנאים נוחים מאוד. ולכן אני חושב בשנה הבאה לקחת גם בשביל משפחתנו כמו שקוראים לזה כאן, קולוניזציה.
"כסבורים אתם שם כי בארץ-ישראל מוכרחים לסבול. זוהי טעות. רק אנחנו הראשונים, שחיינו בתחילה חיי 'יחף' [יחף כפשוטו, - האיכרים במושבות היו מכנים את הפועלים העברים 'היחפים'], וגם היינו גלמודים בלי מעון ובלי מאכל כראוי, סבלנו קצת. האיש החי פה באופן נורמלי סובל פחות מברוסיה.  (בן-גוריון, "אגרות", א', עמ'  127)

 

ברל כצנלסון בסמינר לבכירי הממסד,  בנושא: "להכרת עצמנו": "מהגרי "הסופות בנגב", וגירוש מוסקבה "שוכללו"; "אם עליה ראשונה יסדה את ראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, בנתה מחדש את פתח-תקווה, יסדה את נס-ציונה, עקרון, יסוד המעלה (שבע מושבות היו קשורות עם העלייה הראשונה) - הרי העלייה משנת 1891 נתנה*) את שתי המושבות החשובות מאוד: את רחובות ואת חדרה. שתים אלו הן היחידות שנשארו לנו מהגל העצום של עליית 1891.
"ובכן, עד העלייה השנייה היו שלוש אגודות-פועלים. מובן, במידה שאנשיהן נשארו בארץ מצאנו את רובם אחרי כן לא כפועלים שכירים, כי אם כמתיישבים, או כפי שקראו להם אז - 'משתכללים' (פועל שזכה לקבל אשראי ולהתיישב קראו לו: 'משתכלל' - קודם קראו לאשראי כזה: 'תמיכה', ואחר כך: 'שכלול').  (ברל כצנלסון,  "כתבים", י"א, עמ' 136)
*) הכסף שטיומקין השקיע לקניית אדמה ירד לטמיון. ואחרי עבור הרעש והשאון קם לדממה נמצא בקופת הוועד-הפועל גרעון של מאה שבעים וחמש אלף פראנק. (א. ר. מלאכי, "פרקים בתולדות הישוב הישן", עמ' 361); אלפי עולים הפסידו כספם, והמנהיגים הרויחו מגרשים
ר' ברנר, לאחר פרעות 1906; "חיי היהודי ב"גן העדן" הרוסי"; "מה לנו ארץ-אבות, מה לנו ארץ-צבי שאין דרך לה? מה לנו העבר שלנו, אם עבר איננו, אם לנו אין עבר ואין עתיד, אלא הווה על הווה - ימי הביניים?! מערה, למערה אנו צריכים, למערה בשביל הנמלט... הבו לנו מערה וניחבא בה.("המעורר",תרס"ה, כל כתבי י. ח. ברנר,  "דביר", 1956, ב', עמ' 22-29)

רבי ברנר הגיע לא"י עם רפש "בין מים למים" ו"מכאן ומכאן", ככתבי פלסתר, להכפיש את הישראלים; "אין לו עם... והוא חי כמקודם!"; "- המתן... בפלישתינה... וראה שם?; "כתר זעיר...
"- מה? 'ניצני תחיה'... אולי... אולי ניצני תחיה ב'הפועל היהודי', שבה לפני שנים אחדות 'לכבוש' ארץ זרה וקשה לו בכל המובנים - במאותיו;  ועכשיו, הולך ומתיאש -  בעשרותיו ...  אולי ניצני תחיה במעשים ידועים ובמוסדות ידועים שבארץ, שיסודותם מראשית ועד אחרית 'סובסידיה', 'חלוקה', 'תמיכה' מן החוץ, ושסביבתם - בלי כל יוצא מן הכלל - רקבון, רקבון.("כל כתבי י.ח. ברנר", "דביר", 1956, ב', עמ' 30)

 

מיד עם הגיעו לארץ לובש ברנר דמותם של רודפי היהודים ברוסיה. כאן הוא גדול האנטישמים, את דמותו מאתמול הוא תולה על שכם התימנים והספרדים. כאן הוא אדם-על, והאחרים חיות; "התימנים פושטי-יד ומפיצי מחלות..!"; 
"אבל עכשיו צרה חדשה: דגים לא וגם בשר לא. והכל באשמת המחלה. השם ירחם, סכנת נפשות, נופלים כזבובים - כה תזכה לראות בביאת הגואל. אומרים, שהעניים המחזרים על הפתחים - הם המפיצים את כל המחלות בכל העיר. כלום יש מספר להעניים? כל היום תסוב הדלת על צירה. אפילו לתת רבע פרוטה לכל אחד - לא היו מספיקים! - - [עמ' 297]


"- מי שם?.. אח..
"- התימנים מחזירים כל היום על הפתחים... אין קץ לפושטי יד... איום...
"- מא-פיש!.. - צעק אהרן.
"- מא-פיש... מא-פיש מסארי... אפס כסף... - דחה אותם אהרן באומץ.

("בין מים למים", תר"ע,  "כל כתבי י.ח. ברנר", "דביר", 1956, א', עמ' 298)


ר' ברנר בודה מצבים המבזים ומכפישים את הישראלים; רבי ברנר עם בואו לארץ (1909), זורע שנאה ופירוד בין הישראלים לפלסטינים; "אצל הערבים אי-אפשר לחיות... עם פרא, שאין לו צורך בשום דבר"...   ("הפועל הצעיר", תר"ע, "כל כתבי י.ח. ברנר", "דביר", 1956, ב', עמ' 38)

 

"פני נקדימון הפיקו שטחיות של שני חכמים ספרדים"; "מכאן ומכאן" -פורסם ב"ספרות", וארשה - ; 1910; "אביו, אייזיק רייכל, בא  לפני ט"ו שנה מרומניה, - - אייזיק רייכל הוא 'טיפוס בריא' של אץ להעשיר, שונא לכל שכניו, אוהב להתכבד בקלון חבריו, זאת פני נקדימון בנו, שהפיקו שטחיות של שני חכמים ספרדים מצורפים יחד. ("ספרות", וארשה , "כל כתבי י.ח. ברנר", "דביר", 1956,  א', עמ' 353)

 

ב-20.6.1899 כתב ברנר לש. ביכובסקי; "בכלל הנני עני גדול, וזה חצי שנה לא טעמתי כף תבשיל ... אני גם עתה בחיצוניותי בחור-ישיבה בכל פרטיו. ועוד יותר: בחור-ישיבה מושחת-המראה, ממש כגיבור ב'כתבי המשוגע' גוגול.  ("כתבי י.ח. ברנר", "דביר", 1956, 3, עמ' 218) 

 

"- - מכתב מארץ-ישראל שהתפרסם בראשית 1906 בעיתונם של 'פועלי-ציון' ברוסיה קבע, כי 'הפועל הצעיר' מנה 90 חבר ו'פועלי-ציון' - 60. שתי המפלגות יחד מנו אפוא לא יותר מ-150 איש. "עוד במחצית השנייה של  1907 נסתמן קו של שפל בעליית צעירים חלוצים. שפל זה התמיד והחמיר בשנים 1908-1910. העלייה לא נפסקה, אולם במקום מאה-מאתיים בכל אנייה, כאשר היה בשנת 1906 - החלו לבוא יחידים, ספורים, ועם זאת התגברה תנועת היציאה מהארץ.(צבי בן-שושן, "תולדות תנועת הפועלים בארץ-ישראל", כרך א', עמ' 91)

 

מסיורי בן-צבי ורחל ינאית בארץ; "קיץ תר"ס (1909). יצאנו לעיר האבות, רחל ואני, ואיתנו דויד אבישר ויצחק שמי. שנייהם ילידי חברון, בחורים צעירים, תלמידי בית-המדרש למורים בירושלים, אשר משפחותיהם גרו בחברון, ושביליה היו נהירים להם. בעין סיניה הערבית -יושבת משפחת הביל"וי  שרתוק; 
"יצאנו לדרך, אני ורחל, ועימנו קלמן מרמר. השעה הייתה צהרי-יום, החום עמד בעיצומו. עברנו על פני 'שמעון הצדיק' ועלינו לכביש המוביל לרמאללה 
"עם ערוב היום הגענו לכפר עין-סיניה, כפר מוקף כרמים וגני עצי-פרי. ישבנו לנוח ליד המעין. קרב אלינו ערבי מתושבי הכפר וסיפר, שבכפר מתגוררת משפחה יהודית. ניגשנו לבית ושמחנו להיפגש עם הביל"וי יעקב שרתוק ובני משפחתו. ... בנו שהגיע למצוות, משה (משה שרת), הוא מתרועע עם הנערים בכפר, לומד שפתם ודרכי-חייהם ...
"נחנו רק זמן מה, כי דחקה לנו השעה למהר לשכם. השכמנו בטרם עלות השחר ויצאנו. בדרך לואדי חרמיה - 'נחל הגנבים', נטפלו אלינו שני פלאחים רכובים על חמוריהם. הם שמחו לחברתנו, כמו חסים בצילנו, מפחד הליסטים האורבים לעוברי-הדרך בגיא הצר. הפלחים לא משו מאיתנו כל הדרך. (יצחק בן צבי, "זכרונות ורשומות", עמ' 128/132) (מ. גבאי, "צר ואויב", "קום התנער", עמ' 165)

 

ע"פ הצעתו של יוסף ויתקין, במכתבו למנחם אושיסקין, ראה שמואל שפירא, "אשר לאורם הלכתי". עמ' 54; "לגיון, תלבושות ומשמעת חמורה"; "סוף שנת תרס"ט (1909). בתקופת קיומו של 'החורש', ועם הנחת היסוד ל'שומר'. נוסדה 'עבודה', שהייתה כעין שלוחה של 'השומר'. 
"'לגיון העבודה' חייב את חבריו למשמעת חמורה, לסדר חיים שיתופיים. חבר הלגיון קיבל כלכלתו, לבושו וגם דמי כיס מהנהלת הלגיון... לבושו היה חגורה אדומה רחבה, מין אבנט מבד, ועליו אשפת עור מלאה כדורים, על ראשו חבש 'קולפק', וכל זה למה? כדי שהערבים יכירו בו את האדם ההולך ונוצר בארץ. (ישראל שוחט, 'שליחות ודרך' ספר 'השומר' עמ' 22)

 

כאשר לא נשקף שום איום ליהודי בארץ, אנשי "העליה השנייה" - מתחמשים. (בן-גוריון לאביו, 9.5.1909; "...הוחלט להזדיין בנשק טוב, להגדיל את מספר הצעירים במושבות על-ידי הבאת פועלים עברים חדשים, לחזק את שמירת המושבות, לסדר ולארגן את כל  המוכשרים לשאת נשק ולייסד קבוצה של חיילים עברים, נבחר ועד פועל מעשרה אנשים, ביחד מהפקידות, איכר אחד מכל מושבה ושני באי-כוח הפועלים - אני ועוד אחד"  (בן-גוריון, "אגרות", כרך א', עמ'  127)

 

ברל כצנלסון: "הוותיקים והמעולים - נעשים משגיחים ואתה חש טעמו של פסוק: עבד כי ימלוך"; "נגע המשגיחות. כרגיל, מעמידים על הערבים. את מי שמים למשגיח? את הפועל הוותיק שכבר נכנס לפני ולפנים של העבודה. שכרו כבר, לא יעשה דבר, ואך יקרא יאללה. וכן נעשים מעט מעט כל הוותיקים והמעולים שבפועלים - משגיחים, ואפילו אין הם מרגישים מה טיבה של מלאכה זו.(ברל כצנלסון, "אגרות  1909-1914", "דביר", עמ'  122) (מ. גבאי, "צר ואויב", "קום התנער", עמ' 312)

 

ברל כצנלסון -  "שוב אינך מאמין שחייל  אתה, הבא ממחנה צבא!"; "ושוב אינך מאמין בעצמך, שחייל אתה, הבא ממחנה-צבא הנה בהכרה ברורה שחבריך הולכים אחריך. ושוב מתגנב ללבך הספק: שמא הנך רק אבר מדולדל, שנתגלגל ובא הנה במקרה...'  (ברל כצנלסון, "כתבים", כרך י"א, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל",עמ' 145/6) מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 190)

 

רחל בן צבי - גלוי "יהדות המזרח"; "ירושלים הייתה בימים ההם נפלאה נפלאה עם שרידיה הקדמונים. ובעיקר גלינו בה את שבט ישראל ממזרח וממערב. יהודים שהתהלכו יחפים: סבלים. חוטבי עצים, שואבי מים והם תלמידי חכמים. דמויות נעלות, ... 
"בעם הלכה זה נתלכדה הווייתנו"; "לא אחת הייתי נכנסת לבית כנסת של ר' יוחנן בן זכאי, יושבת על הדרגש ומסתכלת במתפללים, בבתי הכנסת של האשכנזים הקפידו יותר, אני והחברות ישבנו תמיד בעזרת הנשים, הגבאי היה מביא לנו פת לחם, לא היה כסף, פרוטה לא הייתה, ובעם חלכה זה נתלכדה בבת אחת כל מהותנו, עבר והווה, צעיר וותיק. מפי רחל ינאית בן-צבי.  (אלחנני, "ירושלים ואנשים בה", עמ' 215) (מ. גבאי, "שלטון הקהל...", 1999, עמ' 128)

 

ברל כצנלסון עולה לא"י; "שלוליות עומדות,  איזה עיפוש עולה מתוכן"; "אל מים חיים זכים נעשים פה מים עומדים, איזה עיפוש עולה מתוכן. להציל היה אולי יכול גל גדול של כל מיני אנשים, מהגרים פשוטים, שהיה מרענן את הכל. אולם מי יכול להביא את הגל הזה אשר הכל ישטוף?(ברל כצנלסון, "אגרות 1909-1914", עמ' 101)


"כל פרצופם  - יריקה  בפני ארץ-ישראל"; "נפלתי לגלות, עבדות - יהודים שאינם יהודים כלל,  - לא אשכח את כל הפגישות שהיו לי החל מן הרכבת לאודיסה ועד פה. פגשתי פה פרצופים כאלה, עד שהחלטתי, כי באשר נמצאים פה אנשים כאלה - אין תקווה בארץ-ישראל. כל פרצופם - רק יריקה בפני הארץ (ברל כצנלסון, "אגרות 1909-1914", עמ' 104); נפלתי לא לגלות, הרבה יותר נורא  -  לעבדות! "- - עם כל אנייה שבאה היו עוזבים את העבודה ורצים לנמל לראות בבאים. ומה שפגש אותנו - כמעט אי-אפשר לתאר. השאלה הראשונה הייתה: 'למה באתם?' ומיד אחרי זה - כל מיני דברים של שימצה על הארץ, של ליצנות, של לגלוג על הטפשים הללו... - והדבור: ערבוביה של מלים, של רוסית ואידיש. אני ברגע זה רואה לפני את כל התמונה הזאת. - - נפלתי לעבדות. ויהודים שאינם יהודים כלל - כל אחד רוצה ממך להרוויח, לסחוב ממך דבר-מה...(ברל כצנלסון, "אגרות 1909-1914", עמ' 105)


"במקום העובד הטבעי עלה וצמח הבטלן, התגרן"; "הרעה שברחנו ממנה רודפת אחרינו -  והדביקתנו. הישוב סילף את דרכיו. ביסוד התנועה היישובית, זו שקוראים לה תנועת התחייה, היה הרצון לברוא את העובד הטבעי בארצו, על אדמתו. ובמקומו עלה וצמח שוב, בגלגולו החדש, הבטלן, התגרן. אתחלתא להתעוררות האומה הייתה בכוונה לצאת מהגטו, והנה באמצעי האומה ובכוונותיה הטובות מצטרפים שוב חיי גטו.?  (כצנלסון, "כתבים", הוצאת מפא"י, כרך א', עמ' 8) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 213)

 

"להשמיד ולרשת את הישראלים"; "... הקולטורה של חברינו, שממנה אנו רוצים ללמוד ואותה אנו רוצים לחקות אצלנו, נכריה היא לנו, בכדי שנוכל  או נרצה להיכנס לתוכה ולהיבלע בה. אנו רוצים בקולטורה שלהם ברחובנו אנו על אדמתנו אנו, אצלנו, בתוך עמנו, ומה שהיינו עושים אילו היינו מתערבים ביניהם, זאת אנחנו נכונים לעשות בתוכנו על פי דרכנו. איננו רוצים לבוא ולשבת אצלם, אצל שולחן-זרים, אפילו אילו היו מקבלים אותנו, מה שהוא באמת דבר בלתי אפשרי ...
"... אנו רוצים ללמוד מהם, לעבוד, לנטוע כל הטוב שלהם בתוכנו ולערוך שולחן לעצמנו, למען יהיו חיינו בלי רגשי עבדות, בלי הכנעה, בלי טשטוש הצורה.  (כתבי י. ח. ברנר, כרך ב', אודסא, תרע"א, עמ' 61) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 266)


ברנר: "מה לי ולספרדים? לפי דעתי , זה כבר עם אחר..!"; "... מה תועיל השפה האחת? שפה אחת למי? לי ולספרדים? מה לי ולספרדים? וכי באמת אנחנו לאום אחד עמהם? - אמור מה שתאמר: לפי דעתי, זה כבר עם אחר! ("ספרות", ורשה, "כל כתבי ברנר", "דביר", 1956,  א', עמ' 368 ) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 250)


"ילידי הארץ, הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צרכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגון יהודי-רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עמה, ועיניו המלאות תבל וטרכומה קורצות ומחייכות...  ("ספרות ", ורשה, תרע"א, כתבי  י. ח. ברנר, א', עמ' 339)      

 

ד"ר ניצה דוריאן - מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית בירושלים. ממחקרה על עולי תימן בא"י בשנים תרמ"ב-תרע"ד (1881-1914); "התימנים -  הם אותם הערבים רק מבני דת-משה, והאיכר מצידו יתנהג אתו כמו עם ערבי'. ('האחדות', תרע"ב, גליון 45-46) וראה גם 'הפועל הצעיר', תרע"א, גליון 17; ושם, תרע"ב במאמרו של רופי.  (ד"ר ניצה דרויאן, "הפועלים הטבעיים", "סעי יונה, יהודי תימן בא"י",עמ' 207) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 27)
              
מייסדים את קרטל הפשע המפתח המפלגתי;  "כדי להרכיב את ששת האנשים צריך היה להביא לידי הסכמה את 'החורש', את 'העבודה', את 'השומר', את 'פועלי-ציון' ואת 'הפועל הצעיר'. וכל אחד ואחד מחברי הגוף הזה הוא כבר - למעשה - ייצג לא ארגון אחד, אלא יותר, כגון אליעזר שוחט, שייצג את 'החורש' ואת 'הפועל הצעיר'. הניסיון הראשון להרכיב מפעל התישבותי לשנה אחת הכריח אנשים להביא את החבורות הקיימות (בין שהתקיימו באופן פורמלי או לא) לסידורים מסוימים'.  (ב. כצנלסון, כתבים, כרך י"א, הוצאת מפא"י, עמ' 165) (מ. גבאי, "צר ואויב", עמ' 197);

מאז חילקו מפלגות הציונים את השלטון והשלל (היהודי באשר הוא) ביניהם על פי "מפתח מפלגתי"

 

"משתמשים בתימנים למען אידיאל שאין בו חלק לכלל ישראל";  אמר אהרונוביץ: "אנו חוטאים בזה נגד התימנים, שאותם אנו לוקחים בתור חומר להתגשמות האידיאל שלנו כי יוצרים אנחנו לנו מתחרה שהוא מסוכן עוד יותר מן הקודם. - - באופן השני הננו חוטאים נגד התימני כי אנחנו משאירים אותו במצבו השפל, בהתנוונותו הגופנית והרוחנית, בכדי שיוכל להיות עבד זול ולהתחרות עם עבדים זולים כמוהו. אנחנו צריכים להקדיש הרבה כוחות לזה, שהתימני יהפך ממחזר על הפתחים לעובד, אבל שהעבודה תתן לו יותר מפיתות.(פרופ' יהודה ניני , "עולי תימן בא"י בשנים 1914-1882",, "סעי יונה, עמ'  109)

 

"באספת הפועלים החקלאיים בגליל נזקקו לשאלה זו אליעזר יפה ויוסף בוסל. הראשון תמך בעמדתו של אהרונוביץ. 'אם הספרדים יעבדו במושבות, מה יצא לנו מזה? במה מתבטא יתרונם לגבי דידנו על הערבים?  בשמם היהודי? ובכלל, כשאנו באים לכבוש את החיים, אי-אפשר לבחור לנו בעבודות היותר טובות ולמזרחים את העבודות היותר גרועות'. בוסל  יצא כנגדו. מתוך ראייה מפוכחת של מצב העבודה במושבות, סבר כי הפועל האשכנזי לא יוכל לכבוש את העבודה מחמת מניעים פסיכולוגיים ובתנאים הקיימים יכול לעשות זאת רק הפועל היהודי בן המזרח. - -" (פרופ' יהודה ניני, "עולי תימן בא"י בשנים 1914-1882", "סעי יונה, עמ' 110),

 

"התימני מוריד את הפועל!; "במפלגת 'פועלי ציון' ניטש ויכוח, את עמדת השוללים ביטאה במלוא החריפות רחל ינאית: 'העיקר לא רק לדחוק את הערבים ולהחליפם ביהודים, אלא לבצר את מעמד הפועלים הקרקעיים ולאפשר את קיומם והתפתחותם, התימני אינו מרים את הפועל, אלא מורידו"   (פרופ' י. ניני , "עולי תימן בא"י בשנים 1914-1882",, "סעי יונה, עמ' 110), (-)    

 
אם יש מישהו שקרא את כתביהם של מנהיגי "חובבי-ציון"-ה"ציונים", הסופרים, העסקנים וההיסטוריונים, של שלהי המאה ה-19 והמאה ה-20, וזוכר משהו, יתכבד להגן על ההיסטוריה ה"ציונית", והאשמותיו של מרדכי גבאי, ובראש וראשונה על הטענה, ש"חובבי-ציון"-ה"ציונים", היו מאוחדים מ"לא זו הדרך", לכבוש ולשעבד את היהודים; ומ-2002,, לסייע ל"העלמתם וכריתתם" של קהילות ישראל, ע"פ ה"ייעלמו וייכרתו" של אחד העם. וכול הרעה שמצאה את היהודים ב-100 השנים האחרונות מידיהם באו.          

 

  בכבוד רב מרדכי גבאי

 

 

אגרת 2 - עליה ראשונה

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות