אגרות שנשלחו לר"מ ישראל, לחברי הממשלה ולחברי בית המחוקקים הישראלי

אגרת שמינית 15.11.2015

 

בן-גוריון שלח את יהודי אירופה אל מותם "מתוך שיקול פוליטי קר, ריאלי, אכזרי, שאינו רשאי להירתע משום מסקנה, אם המסקנה יש בה הכרח ציוני" -  וההכרח ה"ציוני" שעמד בפני בן-גוריון, זה מדינה בשליטת המאפיה הרוסית-"ציונית". אחרת, "כיצד היה מופיע בועידת השלום - ומדוע היו מטים אוזן קשבת לדרישתו?

 

1940 שנת (ת"ש) בחיינו -  "שבויי הטלר היהודים מקבלים תשלום ומזון*)..! "במחצית הראשונה של שנת בשנת 1940 נולדו בגרמניה, כפי שהודיעו העיתונים, רק 5 ילדים להורים יהודים, ובאותה תקופה מתו רק בברלין 2.000 איש מהקהילה היהודית. מעריכים את מספרם של היהודים שנשארו בגרמניה הישנה בכ-150.000 נפש, שלפחות 30% מהם הם בני ששים שנה ומעלה. - -

"מדיניות הנישול, ההשפלה והעקירה מן החיים הכלכליים והציבוריים לא נשתנתה בהרבה בשנת המלחמה. ברם, החוסר בידיים עובדות המחמיר והולך הכריח את השלטונות להכניס את היהודים הצעירים לעבודה, אף בבתי חרושת, העובדים למען הצבא. זוהי עבודת כפיה, אבל העובדים היהודים מקבלים תשלום ומזון, בגלל ההכרח להחזיק את כוח-העבודה שלהם. אף היחס לעובדים במחנותיהם נשתפר במידת-מה. אותו ההכרח גרם גם לכך, שהפסיקו את העידוד ליציאה המונית של היהודים. מתנחמים בזה, שלאחר המלחמה ונצחונו של הטלר יגורשו בפקודתו היהודים מאירופה כולה למדגסקר, בחינת מחנה-ריכוז ענקי, הרחק מאירופה,  (המסתכל, "כנסת", לזכר ח.נ. ביאליק,  ו,  עמ'  434/5) (מ. גבאי, "שואה", עמ'  273)

*) ה"ציונים" הפיצו ידיעות-שווא, להרדים את דעת-הקהל העולמית

 

"ספר עדות", "רשימיתיו של יהודי מוצל מן הגהינים הנאצי בפולין"; יעקב קורץ, איש עסקים מת"א, בה ישב 19 שנים, ללא אזרחות א"י.  מלחמת-העולם תפסה אותו בפולין, בביקור אצל הוריו.

"בוארשה הולך מצב היהודים ורע מיום ליום. וארשה יש לה צרות משלה. ההפצצות דלדלו הרבה יהודים והעמידום ללא קורת גג לראשם. הברברים הגרמנים גוזלים וחומסים את היהודים בלי הרף. את האנשים המדולדלים והמדוכאים, הרעבים והיחפים הם חוטפים ומוליכים לעבודת כפיה, דופקים בהם ללא רחמים. הלב נקרע לקרעים למראה כל אלה. יהודים מוכרחים לנקות כל רחובות וארשה! ערומים למחצה, יחפי-רגלים, רעבים, הם נאלצים בצינה או בשלג או בגשם לעבוד. בסחי, בלי כלי-עבודה, רק בידיים בלבד. לא סודר בשבילם דבר להקל קצת את העבודה, להגן עליהם מפני הלכלוך והרטיבות. יהודים מוכרחים לעבוד במגרשי-תעופה, בטעינה ופריקה בתחנות של מסילות הברזל. וכל מקום שיש צורך בפועלים נשלחים לשם יהודים עלובים ורעבים. החיה הנאצית מוצאת סיפוק ליצריה הסדיסטיים בעינויי יהודים וייסוריהם.

"ועל יהודי וארשה העניים והעלובים הולכים ונוספים עוד יהודים מדולדלים מקאליש, מולוצלאואק, מקוטנא, מלודז' ומשאר ערים ועיירות. כל בתי-המדרש ובתי-התפילה היו לבתי-דירה.

"מן החיים בעניות ובדחקות, באין כותונת לעורם, באין כלי-מיטה, מן הישיבה בצפיפות רבה, עלה ובא הטיפוס, והמחלה מתפשטת מדירה לדירה, מבית לבית. זו היא מגיפה בין כל היהודים. והמשרד לענייני בריאות, שעליו להמציא לאנשים כלי-לבן, סבון, צרכי-רחיצה, מאור, מצא לעצמו פרנסה מצרותיהם של היהודים. סוגרים בתים שלמים למשך שבועות. האנשים מעונים ומנוצלים על ידי אנשי המשרד לבריאות וגם על ידי המשטרה הפולנית, העומדת על המשמר ליד הבתים. השוטרים שומרים, שלא יצא איש מפתח הבית.  (יעקב קורץ, "ספר עדות", "עם עובד", עמ' 106)

 

בן-גוריון (בוועד הפועל הציוני) ירושלים (14.3.1940); "החשבון, שיש ליהודי בגולה אינו חשבוננו"; "איני מוכן למדוד את מצבנו בא"י באמת-מידה של גרמניה הנאצית או באיזו אמת-מידה אחרת. יש לי מידה אחת ובחינה אחת - המידה הציונית. ואת מצבנו ודרכנו יש לבחון בחינה ציונית בלבד. אין א"י אחת הארצות, שיש בהן יהודים, ואין השאלה מה יאונה ליהודי פלוני ואלמוני בגלל מעשה זה או אחר, מעניינת אותנו. החשבון, שיש ליהודי בגולה הגרמנית או אפילו בגולה האמריקנית, אינו חשבוננו. הבחינה הציונית יודעת דבר אחד, ורק זה בלבד: העלול הדבר הנידון להקל ולהחיש העברת המוני ישראל לארץ והשתרשותם בה - או לא? שום נתון אחר אינו בא בחשבון. אפילו לא החשבון של יהודי ארץ-ישראל. כי גם יהודי ארץ-ישראל - בלי החשבון הציוני - יכולים להיות כיהודי גרמניה או כיהודי אמריקה. -  (בן-גוריון, "כנסת", לזכר ח.נ. ביאליק,  ו, עמ'  411) (מ. גבאי, "שואה",עמ' 223)

חשבון יהודי הגולה אינו חשבונו של ב"ג. זאת לאחר שהכשיל את המאמצים של מנהיגי יהדות אנגליה וארה"ב להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים ולהשתתף בדיונים עם מנהיגי ארצות-ערב, כדי להשפיע למען הצלת אלה השרויים בתופת - ב"ג התנער מיהדות הגולה, לאחר ששבר את החרם הספונטני של יהדות העולם נגד סחורות גרמניה, תמורת חופן מהונם, הניח מגף על צוואר היהודים וכבש מעמד "בא-כוח העם היהודי", הלך בקרי עם הטלר, שהחדיר את הטירוף הנאצי לתודעת הגרמנים, נישל את היהודים מזכויותיהם האזרחיות ונתן את הונם וחייהם הפקר, ודורש גרמניה נקייה מיהודים, ובא ליל הבדולח, עליו נכתב:

 

"בחוגי הס.ס. נתגבשה דעה כי רק אמצעים אלימים, מקיפים ויוצאי-דופן עשויים לזעזע את דעת הקהל והמדינות, להאיץ את בריחת היהודים... זו הייתה מטרת הפוגרום הכול-גרמני רחב ההיקף של 'ליל הבדולח', בנובמבר 1938. פסגת אותה אורגיית הצתות, ביזה ורצח הייתה כליאתם של כ-80 אלף יהודים במחנות-הריכוז. עצירים אלה שימשו כבני-ערובה ושחרורם מהמחנות הותנה בעזיבתם המיידית את תחומי גרמניה. מרבית יהודי גרמניה רצו בכל מאודם להימלט מהמדינה, אולם לא היה להם לאן לברוח..(מנחם שלח, "הקשר היוגוסלבי", "עם עובד", עמ' 36)

 

"הציעו אוסטרליה המערבית, אלסקה, אקוואדור, סן-דומינגו, חבש ו... "העם היהודי ואומות העולם הוצגו בפני בעיה בוערת ואיומה של מאות אלפים פליטים - ומי יודע, אם מחר לא יגיע מספרם למיליונים. ומן ההכרח שיצופו תכניות ואידיאולוגיות טריטוריאליסטיות - גם בקרב היהודים וגם בקרב הגויים. (המסתכל, "כנסת", לזכר ח.נ. ביאליק, ו', עמ'  437); 

 

 בן-גוריון: "הציונות בסכנה"; "... מאות אלפים יהודים נדרסים ונשמדים - אנשים, נשים, זקנים וילדים. ועם כל הטמטום המוסרי שהתפשט בעולם, עם כל האלימות שנשתלטה בארצות גדולות, יש עוד מצפון אנושי, והמצפון אינו שקט. ודווקא משום כך - צפויה סכנה לארץ ישראל, ממשלת אנגליה ממטירה עלינו הצעות טריטוריאליסטיות, מציעים לנו מקום בטנגניקה, גויאנה, אנגולה ועוד כמה ארצות.

"אני מציין זאת בצער וחרדה. כי הצעות  אלו  יתבדו,  מוכרחות להתבדות  [...]: הציונות בסכנה ... (ב"ג, "במערכה", ב', עמ' 86) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 166);

שכן אם העדרים, יהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה, ובעקבותיהם, יהודי רומניה, פולין והונגריה יברחו, בשם מי ידרוש בן-גוריון מדינה יהודית?

 

תשובה להטלר על "ליל הבדולח" נתן "בן-גוריון, במועצת מפלגת מפא"י במרץ 1939": בן-גוריון הצהיר: "נלחם בפילנטרופיה - המבקשת לפזר את שבויי הטלר בעולם"; "הפתרון היחידי - ציונות גדולה. "לאור החורבן של מיליונים יהודים עלינו להתאזר בציונות גדולה. לשבר העם היהודי בימינו אלה יש רק תרופה אחת ויחידה: העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר ניצחונה של אנגליה, (ב"ג, "במערכה", ג', עמ' 56) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 261);

 

על כך באה ההוראה להכנות "למטרה הסופית";

            ברלין, 21 בספטמבר 1939; ראש משטרת הביטחון Sicherheitspolizei der Chef

            סודי -288/39 (II ) pf

"איגרת-בזק "אל ראשי כל האיינזאצגרופן של משטרת הביטחון הנדון: שאלת היהודים בשטח הכיבוש.

"בהתייחס לשיחה שהתקיימה היום בברלין, אני מעיר את תשומת לבכם לכך פעם נוספת, שאת האמצעים הכוללים המתוכננים (כלומר המטרה הסופית Endziel), יש לשמור כסוד כמוס.

"יש להבדיל בין :

1 המטרה הסופית (שמחייבת זמן רב יותר) ובין :

2. שלבים בביצוע המטרה הסופית (שיש להוציאם לפועל בפרקי זמן קצרים).

"האמצעים המתוכננים מצריכים הכנה יסודית ביותר, הן מבחינה טכנית והן מבחינה כלכלית.  (ישעיה טרונק, "יודנראט", הוצאת יד ושם, 1997, עמ' 19)

 

הנאצים מעבירים יהודים לפלסטין..!

"ב-1.2.1940 הפיץ 'האיחוד הארצי' חוזר לסניפים בדבר ההסכם, שנחתם בינו לבין משרד הנסיעות 'אפאלה'. ההסכם כלל את הסעיפים הבאים :

א. כל המעוניינים יופנו למשרד הנסיעות בידי המשרדים הארצישראלים.

ב. משרד 'אפאלה' יודיע ל'איחוד הארצי' מה הם הנתונים הנדרשים מהנוסעים.

ג. הרשימות יועברו למשרד הארצישראלי, והוא שיקבע ויאשר את המועמדים לעלייה, הן המממנים את נסיעתם בעצמם והן הזקוקים לעזרה במימון.

ד. משרד 'האפאלה' יקבל רק מועמדים, שיאושרו בידי המשרד הארצישראלי. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, עמ' 128)

 

"שטורפר ארגן רק משלוח אחד גדול של 'עלייה ב' לארץ-ישראל. כזכור בקצרה את העובדות הקשורות במשלוח הזה. באוגוסט 1940 הפליגה שיירה בת ארבע אוניות של חברת הספנות הגרמנית להובלת נוסעים על הדנובה - DDSG (אוראנוס - Uranus, מלק - Melk, הליוס - Helios, ושונברון - Schoenbrunn). בשיירה היו קרוב ל-4000 נוסעים, והיא הפליגה מווינה לנמל טולציאה (Tulce), שלחוף הים השחור. שם הועברו הנוסעים לשלוש אוניות, שחכר שטורפר. שמות האוניות אטלאנטיק (Atlantik), פאסיפיק (Pacific) ומילוס (Milos), חשבון הוצאות הנסיעה הועבר בידי שטורפר לקהילות ברלין ווינה לתשלום. השיירה התעכבה שבועות אחדים בטולציאה. לאחר מסע קשה הגיעו הנוסעים לחופי הארץ.

"עם בואם של המעפילים לנמל חיפה החלו השלטונות הבריטים להעביר את הנוסעים לאונייה 'פאטריה', כדי לשלחם מהארץ. כדי למנוע את הגירוש, פוצצו אנשי 'ההגנה' בעזרת אחדים מנוסעי האונייה את חדר המכונות ב'פאטריה'. הפיצוץ גרם לטביעת האונייה. 250 אנשים מצאו את מותם בטביעת ה'פאטריה'...    (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה",   מאסף לתולדות ההצלה, בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 129); זו הייתה תשובה בוטה לרצונם של הנאצים להעביר יהודים לפלסטין.

                                                       

כתב על כך ביומנו משה שרת ב-7.11.1940: 'לפי מכתב מה'פסיפיק' מתברר, כי באוניה 525 אנשים מגרמניה. הם מהווים חטיבה מלוכדת לפי סוגי עליה רגילים, 70% צעירים רובם חלוצים, 30% ציונים ותיקים והורים'. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת  יהודים מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, עמ' 131)

 

"חשוב לזכור, שמאז שהגיעה ארצה האונייה "הילדה" באוקטובר 1939, לא הצליח 'המוסד לעלייה ב' לארגן שום אוניית מעפילים נוספת מגרמניה ומאוסטריה. בזכות קשריו הצליח שטורפר לארגן אוניות למסע הגדול באוגוסט 1940, וכך ניצלו כ-4000 אנשים. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים  מגרמניה",  מאסף לתולדות ההצלה, ו..., בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 132)

"יש כאן הודאה, שהיה קשה להפעיל את ה'רוזיטה' לאחר אסון ה'פאטריה'. בעלי אוניות חששו מהחרמת אוניותיהם, וצוותים יווניים סירבו לנסוע באוניות, שאפשר לגרשן מהארץ. בכל אלה יש רק תשובה חלקית, שכן אפשר היה לנסות ולהשתמש בספינות קטנות יותר בכיוון שונה. בדצמבר 1940 הוסיף שטורפר לפעול ולארגן היסעים, אלא שלליסבון ולא לארץ-ישראל. כלומר, השינוי חל במדיניות ההגירה של אייכמן, שביצע ברטולד שטורפר. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה", מאסף לתולדות ההצלה, בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, עמ' 134)

 

"על יחסם של בעלי אוניות לנסיעה לארץ-ישראל לאחר אסון ה'פאטריה' וההחלטה על גירוש המעפילים מהארץ, אפשר ללמוד ממכתבו של פעיל העלייה ברוך קונפינו לשטורפר ב-29.12.1940. במכתבו פירט מסקנות בעקבות אסון ה'פאטריה': "יש להמשיך בהגירה, אך מאחר שאין באפשרותנו להשיג אוניות וצוותים יווניים בשביל אוניות גדולות, יש להשתמש בסירות בנפח של 300-200 טון. יחסית, אפשר להעלות כך יותר אנשים. כמו כן לא יוכלו הבריטים לגרש את האוניות מהארץ. סירות אלה יאפשרו הסעת 450-400 נוסעים. יש בכך אומנם סיכון; אולם בזמן מלחמה יש לקחת סיכונים. (רות זריז, "ברטולד שטורפר וחלקו בהצלת יהודים מגרמניה",   מאסף לתולדות ההצלה, בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, עמ' 134)

 

כ"ציוני" מחליט בן-גוריון להקריב את יהודי אירופה, למען מדינה בשליטתו;

"מצבנו בא"י גרוע ממצב היהודים בגולה החשכה ביותר";  "אנחנו עומדים למחרת פרסום חוק-הקרקע. וודאי אין זה דומה לחוקי-נירנברג. עדיין יהודי ארץ-ישראל כאנשים אינם במצבם של יהודי גרמניה. אפילו לא של יהודי לבוב או וורשה, אולם מבחינה ציונית - ואיני יודע בחינה אחרת - מצבנו גרוע ממצב היהודים בגולה החשכה ביותר. הרדיפות בכל ארץ וארץ פוגעות אך ורק ביהודי אותה הארץ. מה שקרה פה פוגע בלב העם, מתנקש בנשמתו*).

"אולם אנו חייבים לשאול את עצמנו, כיצד נופיע אנחנו בועידת השלום - אם גם נניח שמוכרחה להתאסף ועידת-שלום בגמר המלחמה - ומדוע יטו אוזן קשבת לדרישתנו?

"אם הדמוקרטיות תנצחנה, יש להניח, שבועידת השלום ידונו על שאלת היהודים. יתכן, שידונו על יהודי פולין, גרמניה, אוסטריה ובשאלה היהודית בכללה - אבל מדוע סבורים, שידונו על השאלה היהודית בקשר לארץ-ישראל. לארץ-ישראל ניתן על-ידי אנגליה משטר מסוים, ואם אנו משלימים עם משטר זה, מדוע ישובו האנגלים לדון בו, ועוד בועידת-השלום? ידונו על צרת ישראל? - יתכן. אבל למה ידונו על פתרון   ציוני   -  אם אנו מסתלקים עכשיו מציונות ומשליכים יהבנו על ועידת-שלום. ומה לנו פתרון שאלת היהודים, אם אינו פתרון ציוני? כל פתרון ממין זה אינו אלא אשליה, ושבענו אשליות אלו.

"שיקול פוליטי קר, ריאלי, אכזרי שאינו רשאי להירתע משום מסקנה"; "ויש תשובה שלישית: הסכם יהודי-ערבי. ידוע לכם, שאני בכל לבי בעד הסכם יהודי-ערבי, לא רק בשעה שרע לנו, אלא בשעה שידנו כאילו הייתה על העליונה, אבל אני חייב לשאול: מדוע יתנו הערבים ידם להסכם - ודווקא עכשיו, כשאנגליה הכתה אותנו מכה אנושה כזו? המעלה מי שהוא על הדעת, שהערבים יתנו ידם להסכם, שידרוש ביטול גזירת הקרקע וחיסול הספר הלבן ויאפשר עליה יהודית גדולה לארץ? כלום מפני שהדבר דרוש לנו יסכימו לכך הערבים?

"- - - במשחק הפוליטי החמור, שמשחקים עכשיו בעולם, אנחנו משמשים שלמון - שניתן לערבים. והשלמון אינו מספיק, והם תובעים הב-הב, ואין זה השלב האחרון -  אם נסמוך על ועידת-השלום והמשטר החדש בעולם.

"- - - האומרים 'נחכה עד יעבור זעם', אינם יודעים, מה שממשלת אנגליה עשתה לנו, עשתה לא מתוך זעם, אלא מתוך חשבון קר מאוד, ואם היה כאן זעם מצד מישהו - ילך הזעם ויגדל והלחץ ימשך. - -

"- - - גם אנו חייבים לשקול המצב שיקול פוליטי קר, ריאלי, אכזרי. והשיקול שלנו אינו רשאי להירתע משום מסקנה, אם המסקנה יש בה הכרח ציוני. ... [כך במקור, קטעי פסקאות - מ. גבאי]   (ב"ג, "כנסת", לזכר ח.נ. ביאליק,  ו', עמ'  413) (מ. גבאי, "שואה",עמ' 224)

*) בארץ לא חל  שום שינוי. הספר הלבן ממאי '39 לא פגע בעלייתם של "חלוצי" מפלגות "המפתח המפלגתי", והאנגלים המשיכו לפרוע בפלסטינים ולשרת את בן-גוריון וההנהלה הציונית, ובן גוריון ראה בחלוצי רוסיה את העם היהודי. שאר יהודים מיועדים להיעלם ולהכרת, על פי פסיקת אחד העם.

 

עמנואל רינגלבלום היה חבר הנהלת "פועלי-ציון" שמאל, בשלוש שנות המלחמה הראשונות ישב בבית הג'וינט, שהיה טריטוריה אמריקנית, ורשם יומן ורשימות ע"פ ידיעות שהעבירו לו פעילי החלוץ; רינגבלום מדבר ברשימותיו על "קהילה" במקום יודנראט. לחפות על חבריו הנציונל-ציונים; "6.000 סרטיפיקטים לחלוקה על פי המפתח המפלגתי"; "8-5 דצמבר 1939 - "בתי-הספר היהודיים שנסגרו עקב הטיפוס לא הופעלו מחדש. בתי-הספר הממלכתיים-הנוצרים רוצים לקבל לרשותם את בנייני בתי-הספר היהודים. "כל מי שיכול - יציל עצמו ככל שיוכל - סיסמת המפקחים. 6.000 סרטיפיקטים, לפי השקלים.  (בהערה 8: הסרטיפיקטים לעליה לא"י היו אמורים להתחלק כמקובל לפני המלחמה. לפי המפתח המפלגתי בין התנועות הציוניות, כאשר המדד היה אמור להיות מספר השקלים שהופצו על-ידי התנועות השונות לקראת הקונגרס הכ"א)  בחתימת משובץ: 'שלחו לחם'. (עמנואל רינגבלום, "יומן ורשימות מתקופת המלחמה", יד ושם, תשנ"ג, עמ' 12)

[19-15 בפברואר]  - "מספרים, כי בתחנת הרכבת המערבית ירו באיכרים שעמדו לנסוע לגרמניה, שניסו לברוח. בכפר סטוק (Stok) נהרג לפני חודש ימים אשכנזי. הרגו מאה איכרים ונשרף הכפר... (עמנואל רינגלבלום, "יומן ורשימות מתקופת המלחמה", יד ושם, תשנ"ג, א', עמ' 80)

 

28-23 במרס 1940 - "במחצית מרס, מגיעות ללא הפסק קבוצות שבויי-מלחמה יהודים מאשכנז [גרמניה]. הגיעה קבוצה מאלנשטיין, פרוסיה המזרחית. חלק מהם מספר על יחס טוב מאוד מצד הללו [הגרמנים]. (עמנואל רינגלבלום, "יומן ורשימות מתקופת המלחמה", יד ושם, תשנ"ג,  א', עמ' 63)

20 אפריל - ה-1 במאי 1940 - "תעלול גרמני לצרכי הסרטה: ברחוב זגיירסקה בגטו היהודי הנמצא בלודג' עומד באמצע הרחוב שוטר גרמני, ומשני הצדדים - שוטרים יהודים. עוצרים ראש אשכנזי [קצין גרמני] על שלא חצה את הכביש כחוק. וכל זה מצולם. (ע. רינגלבלום, "יומן ורשימות מתקופת המלחמה", יד ושם, תשנ"ג, עמ' 119)

 

8-2.5.1940 - "ראש 'גדוד עבודה' שהביא 38 פועלים יהודים במקום 52 נצטווה לחזור יחד עם ה-15 החסרים ולהביא עמו 2 מגלבים.

"קובלנות: למה עובדים רק יהודים עניים. בעוד העשירים מקבלים אישורים ומתחמקים.

"בלובלין נאסרו ב-3 במאי [חגה הלאומי של פולין] למעלה מאלפיים איש. נהרגו שלוש מאות.

"נעצרו נוצריות בכל הדרכים המובילות לוארשה ולקחו מהן כמה קילוגרמים גבינה מכל אחת, את החלב ואת החמאה.

"שמונה במאי יום זוועה. בכל הרחובות חטפו בשעות אחר-הצהרים פולנים. את היהודים בדקו אם אינם נוצרים. עצרו חשמליות וסחבו את כולם לפביאק. מכאן יעבירו אותם לעבודת כפיה לפרוסיה. (עמנואל רינגבלום, שם, עמ' 122)

"בקהילה מדברים על מס של שני זלוטי שיוטל על כרטיסי-הלחם. זה יפגע קודם כל בעניים ביותר, שלא יוכלו לפדות את הכרטיסים. לאחרונה הקטינו את מנת הלחם של היהודים כדי מחצית, מ-500 גרם ל-250. הנוצרים מקבלים 750 גרם.

"בצ'נסטוחוב עובדים אלפי יהודים בכבישים מחוץ לעיר, בתמורה הם מקבלים אוכל. (עמנואל רינגבלום, "יומן ורשימות", יד ושם, תשנ"ג, עמ' 129)

 

"מבין חברי היודנרט היו למעלה משני שלישים (67.1%) ציונים. רק קצת למעלה מ-21% היו יהודים שומרי מצוות שדגלו בקווים המפלגתיים של 'המזרחי' או 'אגודת-ישראל', אף-על-פי ששיעור היהודים החרדים היה גבוה בהרבה במוסדות הקהילה שלפני המלחמה... (ישעיה טרונק, "יודנראט", יד ושם, 1997, עמ' 45)

 

"שלא יפזרו את משאביהם לסעד כי אם להצלת אלפי חברים"*); "משפרצה המלחמה הייתה העברת המרכז לארץ נייטרלית לחיונית. יש לזכור שנציגי החלוץ היו שליחי ההסתדרות ומחלקת העלייה של הסוכנות גם יחד ואחראים גם על עליית הנוער, שסופחה אז להחלוץ. המשימות היו רבות: לדאוג לניצול יתרת הסרטיפיקטים של החלוץ והנוער; לחידוש ההכשרות ברחבי פולין שנפגעו בהפצצות; להרחבת 'הכשרות-חוץ' בהולנד ובדנמרק... תפקידו יהיה, להשפיע על מוסדות העזרה הנמצאים שם, שלא יפזרו את משאביהם למטרות כמו סעד, כי אם יועידו את הכספים להצלת אלפי חברים מארצות הכיבוש באמצעות הכשרה, בריחה ועלייה.  (חוה וגמן, "הקמתו ופעילותו של  מרכז הצלה", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', עמ' 110)

*) במלים אחרות, ה"ציונים" נתנו הוראה למנוע את צלחת המרק, בכספי הג'וינט, מהיהודים בגטאות, המובלים של מותם..!

 

18.4.1940 - בן-גוריון (בוועד הפועל הציוני. בגמר הויכוח) ירושלים; "הגיעה שעת סכנה לציונות - לחשוב מחדש,  -  ולחפש תשובה"; "בישיבה הקודמת אמרתי, שקשה להיות ציוני, כי היות ציוני, פירושו לחיות, - וגם למות, אם יש צורך בכך - כציוני.  ואין  זה קל ביותר.  אבל יש קושי שני - קשה  לחשוב כציוני. מפני שבכלל אין זו מלאכה קלה - לחשוב היא מלאכת מחשבת קשה מאוד, ומעט מאוד אנשים עושים מלאכה זו, וגם העושים כך - עושים זאת לעתים רחוקות מאוד. על פי רוב חוזר האדם על השגרה המקובלת בדורו ובסביבתו...

"ונראה לי שהגיעה שעת סכנה לציונות - והיא מחויבת לחשוב מחדש, לראות את הדברים מחדש ולחפש תשובה, שתהלום את הסכנה האיומה - אם רק הציונות מסוגלת עדיין לחוש בסכנה העומדת לפניה.

"כי גם המחשבה הציונית עמוסה הררי-הררים של מסורות-מחשבה תפלות וכוזבות, נחלת העבר הלא-ציוני שלנו, של כולנו, מסורת של מאות בשנים, כשהיהודי לא עשה חשבון-עמו וחשבון-עולמו מתפיסה ציונית. המחשבה הציונית לא ירדה מן השמים שלמה ומשוכללת ועונה מראש על כל השאלות. כשם שהמפעל הציוני החל בקטנות והוא צומח וגדל ומסתעף ומתרחב ומוסיף נדבך על גבי נדבך, גם המחשבה הציונית כך. המעשה הציוני נתקל מזמן לזמן במעצורים חדשים, במסיבות חדשות, ונדרשים מאמצים, שלא שערו ראשונינו, מיסדי התנועה והוגי המחשבה הציונית.- -  (ב"ג, "כנסת", לזכר ח.נ. ביאליק,  ו', עמ'  416) (מ. גבאי, "שואה",עמ' 227)

 

יואב גלבר  / "המדיניות הציונית וגורל יהודי אירופה" (1942-1939); "הישגיה המדיניים הגדולים של הציונות באו לה מתוך נסיבות מלחמת-העולם הראשונה והסדרי השלום שלאחריה. לעומת זאת מקובל היה לקשור את הנסיגה המדינית בסוף שנות השלושים, שתוצאתה הספר הלבן של מאי 1939, עם מדיניות הפיוס הבריטית. משפרצה מלחמת העולם השנייה התחזקה אפוא הציפייה לשינוי במצבה המדיני של הציונות וביחסיה עם בריטניה, ונוצרה קרקע נוחה לחידוש תנופת הישגיה המדיניים. ...

"המלחמה פרצה בשעה שהתנועה, הציונית והיישוב בארץ היו נתונים - מאז הועלתה תכנית החלוקה ב-1937 - בעיצומו של ויכוח פנימי חריף על יעדיה של הציונות נוכח הנסיבות המשתנות - המצוקה היהודית הגוברת בגולה, המאבק על עתיד היישוב, והסתלקות בריטניה ממחויבותה לציונות - ועל דרכי השגתם. לוויכוח פנימי זה הוסיפה המלחמה ממד חדש מבלי שגישרה על הניגודים הקיימים, ושאלת משמעותה ליישוב - כיצד תשפיע על מטרות הציונות ועל מאבקה להשגתן, ועד כמה ההשתתפות בה היא כשלעצמה מטרה ציונית - נוספה לשאלת הפתרון הרצוי בארץ-ישראל, האוריינטאציה הפוליטית ודרכי המאבק בספר הלבן, כסוגיה מרכזית במחלוקת שפילגה את התנועה הציונית על מרכיביה השונים.     (יואב גילבר, "המדיניות הציונית וגורל יהודי אירופה", "קובץ מחקרים", כרך י"ג, יד ושם, 1979, עמ' 129)

 

"לבן-גוריון הייתה אלטרנטיבה ברורה ומוצהרת - בתחילה כלפי פנים ואחר כך כלפי חוץ - למדיניות הספר הלבן, והיא - הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. את החתירה ליעד זה הציג כציר המרכזי של המדיניות הציונית כבר בראשית המלחמה, והמשיך לדבוק בכך לאורך התקופה כולה. הוא ציפה שמטרה זו תושג רק לאחר המלחמה. את התפקיד העיקרי בזמן המלחמה ראה בגיבוש מפלגתו ובהכשרת היישוב והתנועה הציונית, וכלפי חוץ - ברכישת דעת-הקהל היהודית והכללית בארצות האנגלו-סכסיות לתמיכה פעילה, ולהפעלת לחץ על ממשלת בריטניה ועל הממשל האמריקני, כדי שאלה יימנעו מכל התחייבות לערבים במשך המלחמה ובסיומה.

"בביקוריו בלונדון, בקיץ של 1940 ובקיץ של 1941, השתכנע בן-גוריון, כי בהעדר לחץ חיצוני שיאזן את הלחץ הערבי לא תוכל בריטניה להגיע לפתרון כזה של שאלת ארץ-ישראל שיהיה מקובל על היישוב. ארצות-הברית הייתה בעיניו המקור היחיד ללחץ כזה, ועוד לפני כניסתה למלחמה כתב:

"אין צל של ספק איזו עמדה תשפיע על הממשלה הבריטית: העמדה  האמריקאית או זו של המלך המצרי או ראש הממשלה העיראקי. תמיכה אמריקאית במדינה יהודית בארץ-ישראל היא לכן המפתח להצלחתנו.          (יואב גילבר, "המדיניות הציונית וגורל יהודי אירופה", "קובץ מחקרים", כרך י"ג, יד ושם, עמ' 137)

 

"עד כניסתה למלחמה, בדצמבר 1941, שימשה ארצות-הברית כאחד הקלפים העיקריים של וייצמן במגעיו עם השרים הבריטיים. מדי פעם ניסה לשכנעם ביכולתו להשפיע על הממשל ועל הציבור בארצות-הברית, באמצעות דעת-הקהל היהודית, בכיוון אנטי-בדלני. צ'רצ'יל והאליפאכס התרשמו מכך, ולהתרשמות זו היה חלק לא מבוטל בקבלת ההחלטה בקבינט באוקטובר 1940 בדבר הקמת הדיוויזיה היהודית...

"הדגשת ערכו הסמלי של הכוח הצבאי היהודי עוררה ביקורת והתנגדות מצד הבריטים, שטענו כי כל כוונתו של וייצמן אינה אלא להשיג ליהודים זכות להופיע כצד לוחם בוועידת השלום שלאחר המלחמה. עמדה זו עוררה גם את ביקורתם של המצדדים בהקמת הכוח הצבאי היהודי בארץ דווקא, דוגמת ברל כצנלסון, שדיווח על פגישותיו בלונדון בתחילת המלחמה :

"בלונדון שלנו מניחים, כנראה, כי נצא מן המלחמה בניצחון בזכות פגישות ושיחות או בזכות יחידות יהודיות בכל חזית שהיא ולו גם בשמירה בסינגפור. [בהערה: פרטיכל ישיבת מרכז מפא"י, 21.9.1939, עמ' 2] (יואב גילבר, "המדיניות הציונית וגורל יהודי אירופה", "קובץ מחקרים", כרך י"ג, יד ושם, 1979, עמ' 138)

 

"יהודי ביאליסטוק - "ראשית הכיבוש הגרמני"; "ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית-המועצות. ההפצצות על ביאליסטוק, שהיתה בשטח שסיפחו הסובייטים, זרעו בהלה בעיר. הצבא-האדום החל לנוס מזרחה, חנויות נבזזו, ואסירים, ביניהם גם פעילי מפלגות יהודיות, יצאו את בתי-הכלא. דוד קלמנטינובסקי נזכר: 'כל מי שרוצה ויכול בורח עם הרוסים. ברחובות מראות טראגיים. משפחות שחיו ביחד עשרות בשנים נפרדות. מתחילה ביזה של מחסני המזון הסובייטים, ופולנים מתנפלים על יהודים. פוחדים לצאת מהבית ולהיראות בחוץ, כי אין מי שישמור על הסדר'.

"אור ליום שישי, 27 ביוני 1941, נכבשה ביאליסטוק בלא קרב על-ידי דיביזיית רגלים מספר 403 בפיקודו של גנרל שטראוס (Strauss), שהיתה שייכת לקורפוס ה-42 של הארמייה התשיעית. הצבא המשיך לנוע מזרחה, ועוד באותו יום נכנסו לעיר, שאוכלוסייתה הכללית מנתה כ-105,000 נפש, שלוש פלוגות של גדוד משטרה (Polizeibatallion) עד לשעות הצהרים התמקמו הללו ברינק קושצ'יושקי, כיכר השוק שבמרכז העיר.                 (שרה בנדר, "מול מות אורב", "עם עובד", עמ' 105)

 

"לאחר שכלי-הרכב חנו ברחובות הקרובים לכיכר השוק, מסר וייס לראשי שלושת הפלוגות כי משימתם היא חיסול היהודים, וכי על אנשיהם לסרוק את השכונות היהודיות, להוציא את הגברים היהודים מן הבתים ולרכזם בכיכר השוק וברחבה שליד בית-הכנסת הגדול, הסמוך למרכז העיר. בית-הכנסת היה מרכז ה'שולהויף', השכונה היהודית, שבסמטאותיה וברחובותיה הרבים התגוררו היהודים בבתי עץ בני קומה או שתיים... אנשי הבטליון התפרצו לבתי היהודים, גררו אותם החוצה, בעטו בהם, הכו אותם בקתות רוביהם וירו בהם.. כמה מאות יהודים הובלו לבור בפאתי העיר ונורו שם למוות.

"בהוראת המפקדים שניידר וברנס, הוכנסו כ-800 יהודים לבית-הכנסת. בה בעת הוקף בית-הכנסת בכ-150 משוטרי הבטליון... שניידר הורה לאנשיו להצית את המקום: הרימונים שנזרקו אל בית-הכנסת הבעירו אש, והבניין התלקח במהירות רבה. יהודים אחדים ניסו לקפוץ מבעד לחלונות, אך השוטרים שכיתרו את המקום ירו בהם מיד. אחד הנמלטים, דומרצקי, נשאר בחיים מוטל בין הגוויות שפונו מן המקום רק למחרת. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  106)

 

"ב-8 ביולי, בעיצומם של האירועים דלעיל ולנוכח המהפך העצום שחל במעמד היהודים בעיר, פרסם היודנראט את ההודעה הראשונה שהורו לו שלטונות הצבא לפרסם, בזו הלשון:

"מודיעים בזה לאוכלוסים היהודים, שהחל מיום חמישי, 10 ביולי 1941 בבוקר, חייבים יהיו כל הגברים, הנשים והילדים מבני 14 ומעלה לענוד על זרועם הימנית סרט לבן ועליו מגן-דויד כחול...

"וזאת לאזהרה חמורה: כל איש יהודי חייב למלא פקודה זו מיד. כל מי שייראה בחוצות בלי טלאי זה החל מיום חמישי, ייענש עונש חמור.   (שרה בנדר, "מול מוות  אורב", "עם עובד", עמ'  108)

 

ה'אקציה' החלה בשבת, 12.6.1941, בשעה 5.00 לפנות בוקר. למעלה מאלף שוטרים מבטליונים 316 ו-322 כיתרו אזורים שונים בעיר, נכנסו לבתי היהודים, הוציאו את הגברים אל הרחוב והובילו אותם לאיצטדיון העירוני. במשפטם, שנערך בפרייבורג, גרמניה, אחרי המלחמה, מסרו השוטרים שהשתתפו בחטיפות היהודים כי לא התקשו לזהות את קרבנותיהם, הן בגלל הטלאי הצהוב, והן בשל העזרה שהושיטו להם הפולנים המקומיים... היהודים הצטוו למסור לגרמנים את כל החפצים ודברי הערך שברשותם. האתר שנבחר לביצוע ההוצאות להורג היה השדה בפטראשי, אזור מיוער ובו שניים או שלושה בורות גדולים, ששימשו בעבר מחפורות לשריון ולארטילריה סובייטים.

"בשבת אחר-הצהריים (12.7.41) החלו משאיות של הגדודים להסיע את הגברים היהודים מהאיצטדיון העירוני לפטראשי. האזור נסגר לתנועה ועל השדה עצמו הופקד משמר של שוטרים מבטליון 316. מהנקודה שבה הורדו מהמשאיות לא יכלו היהודים לראות את הבורות, אולם ככל שהתקרבו למקום ושמעו את קולות הירי, התברר להם הגורל שיעדו להם הגרמנים.. הגרמנים העמידו את היהודים כשפניהם אל הבור, ואחד המפקדים במקום ספר כל קבוצה בטרם נורתה. מי שלא מתו במקום נורו פעם נוספת, והגוויות כוסו בשכבת עפר דקה, שלא הספיקה להסתירם מעיני הבאים אחריהם. 15 דקות הפרידו בין מטח אחד למשנהו, אבל קבוצת היורים, שמנתה כ-30 איש, הגבירה את קצב הרצח ככל שחלף היום.

"יש להניח שה'אקציה' הסתיימה באותו היום. עד ל-17 ביולי עזבו הבטליונים את העיר, חלקם לברנוביץ' והאחרים לברזה-קרטוסקה (Kartuska-Bereza). לא ניתן לקבוע במדויק כמה גברים יהודים נורו ב'אקציה' זו. איש מהם לא הצליח להימלט. יהודי העיר היו משוכנעים שהם נשלחו לעבודה וישובו בקרוב למשפחותיהם. מספרם המשוער, כפי שהוצג במקורות גרמניים ויהודיים, הגיע ככל הנראה לכ-4,000 נפש. (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  110)

 

"אנטונסקו מאמץ את 'הפתרון הסופי'"; "ב-12 ביוני 1941, בפגישה השלישית בין הטלר לאנטונסקו במטה המפלגה הנאצית במינכן, גילה לו הטלר את הסוד הגדול השני של המשטר -  הקווים המנחים לטיפול ביהודי המזרח', כלומר התוכנית להשמדת היהודים במזרח-אירופה. בפגישה הקודמת ביניהם ב-14 בינואר זכה אנטונסקו לשמוע את הסוד הראשון -  'מבצע ברברוסה'. אם כי את התאריך לא גילה לו. מבחינת הצעדים המעשיים שנקט אנטונסקו לביצוע הפתרון הסופי הרומני בבסרביה ובבוקובינה עולה שידע מראש על הקמת האיינזצגרופן ותפקידיהם וגם על התיאום בינם ובין הצבא, וחיקה את שיטותיהם. מאורע זה, שבו גילה הטלר לחביבו את 'הסוד הגדול', ביטא את ההערכה הרבה שזכה לה הגנרל מצד הטלר. (ז'אן אנצ'ל, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד, עמ' 164-3)

"שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה הורה יון אנטונסקו לגרש בתוך 48 שעות את היהודים מן הכפרים והעיירות ברומניה, ולכלוא את הגברים, ולפעמים גם נשים וטף במחנות בדרום  רומניה. שירות המודיעין המיוחד של רומניה (S.S.I) הקים בהוראתו המיוחדת של אנטונסקו, זמן קצר לפני 21 ביוני, יחידה מיוחדת דומה בתפקידיה לאיינזצגורפן. ב-28 ביוני החלו הפרעות ביאסי - פעולה משותפת של S.S.I, הצבא הרומני והיחידות הגרמניות המוצבות בעיר.  (ז'אן אנצ'ל, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד, עמ' 166-5)

 

פרעות יאסי, שפרצו בעת אחת עם הפרעות בבסרביה ובבוקובינה, הרגיזו את אנטונסקו מאחר שיצאו מכלל שליטה, ולא היה אפשר עוד לשמור על הסוד. הפרטים נודעו מיד לאנשי השגרירויות הזרות, בייחוד ארצות-הברית, צרפת (וישי) ושווייץ, ואלה דיווחו על כך לממשלותיהן. הצעדים נגד היהודים יימשכו אבל 'באופן מסודר', כתב אנטונסקו בפקודה לשר הפנים, ובה הוקיע את אופיין הלא-מאורגן של הפרעות, שבמהלכן שדדו החיילים הרומנים 'ורצחו באקראי':

"האומה היהודית מצצה את לחמם של העניים, בלמה את התפתחותה של האומה הרומנית וניצלה אותה במשך כמה מאות שנים. הצורך להיפטר מאסון זה אינו מוטל בספק. אבל רק לממשלה הזכות לנקוט את האמצעים הנחוצים, ואלה ננקטים ברגע זה ויימשכו לפי הכוללים שאקבע. (ז'אן אנצ'ל, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד, עמ' 168-7) על אנטונסקו והשמדת יהודים -  בהמשך

 

בן-גוריון רצה בחלוצים מיהודי רוסיה ופולין, מההכשרות של ה"ציונים", המורגלים לשמש כאמצעי בידי המנהיג, הרב או השליט, הוא לא רצה ביהודי פולין, גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, רומניה, ושאר ארצות אירופה, שאינם מורגלים במשטר עבדות, לכן הוא מנע את כניסתם לארץ. ומעט תיעוד ציוני, כלומר צ'יזבאטים;

 

”האניה דאריין 2" יצאה מבולגריה בתחילת מרס 1941, עברה ברומניה ובטורקיה שם אספה קבוצות מעפילים נוספות, והפליגה ארצה כשעל סיפונה 789 מעפילים. הגיעה לנמל חיפה ב-19 במרס, שם נעצרה ומעפיליה נאסרו. בשל הסמיכות לאסון ה"סטרומה" ניאותו הבריטים לשחררם. (אתר הפלי"ם וההעפלה,"תאורי ההפלגות ערב ובמהלך מלה"ע wwwpalyam.org; אתר הפלי"ם אינו מציין מקור. אך המקור הוא יהודה באואר, שחיבר סיפור על הצלתם והגעתם לארץ של 800 מעפילי קלאדובו-שאבאץ.

 

והאמת על קלאדובו-שאבאץ'

"ספר זה מספר את סיפורם של כ-1000 מעפילים, שיצאו בנובמבר 1939 מווינה (או דרכה) לארץ-ישראל. באפריל 1941 חזרו ונפלו בידי הנאצים ביוגוסלוויה, ולא זכו להשלים את מסע עלייתם. עשרים חודשי השהייה ביוגוסלוויה, תחילה בכפר קלאדובו ואחר-כך בעיר שאבאץ, נתנו לקבוצת המעפילים את שמה ולגורלם המר את הכותרת 'פרשת קלאדובו-שאבאץ'

 

"דאריין 2"; "בחודש מאי 1940 מצא צמרת בנמל פיראוס אנייה, 'דאריין 2' שמה (להלן: 'דאריין'), שנראה היה שתתאים להסעת נוסעים, לאחר שתוכשר לשם כך. בסופו של אותו החודש הצטרף אגמי אל צמרת, והשניים ביקשו מהנהלת המוסד בג'נווה שתעביר לידיהם את הכסף לרכישת האנייה, שכן בעליה רצו להשלים את העסקה ללא דיחוי. כעבור ימים אחדים העביר להם יחיאלי 30 אלף דולרים לתשלום ראשון מכספי הג'וינט. ... עכשיו לא היה אלא להכין את האנייה להשטת מעפילי קלאדובו.

"יחיאלי היושב בג'נווה שאל את ראשי המוסד בארץ כיצד לפעול, וקיבל הוראה להשהות את ההכנות להפלגה. ... כעבור ימים אחדים קיבלו מברק מאליהו גולומב, ובו הוראה להפסיק הפסקה מוחלטת את 'מפעל שפיצר'. (כך כונו מעפילי קלאדובו בצופן.) (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ", "עם עובד", עמ' 76)

 

"ילדי עליית הנוער יצאו משאבאץ בשבועות האחרונים של חודש מרס 1941. הקבוצה שיצאה לארץ כללה 207 עולים: 111 בני נוער בגילאי עליית הנוער, ובכללם כמה צעירים יותר, 6 אנשי 'החלוץ' שהצטרפו לילדים כמדריכים ומלווים, ו-90 יתומים, בניהם של יהודים אזרחי פולין בגרמניה, ... בכך תרמה עליית הנוער את חלקה לפתרון בעיית העולים. ואולם, מדוע לא התקבלו הרישיונות קודם לכן, למרות המאמצים שנעשו בעניין זה? ומדוע התאפשרה עלייתם של ילדי עליית הנוער בפועל רק במרס 1941, שבועות אחדים לפני פלישת הגרמנים?

"סרביה נשארה תחת כיבוש גרמני. באותה העת היו בה כ-20 אלף יהודים, ובכללם פליטים יהודים שמצאו בה מקלט ואנשי קבוצת קלאדובו-שאבאץ. לאחר הכיבוש החלו הנאצים לרדוף את יהודי סרביה, ובתוך כשנה, עד אביב 1942, רצחו את כולם. ... גורל אנשי קבוצת קלאדובו-שאבאץ הוא חלק מסיפור דמים זה.  (חנה ויינר ודליה עופר "פרשת קלאדובו-שאבאץ",  "עם עובד", תשנ"ב,  עמ' 93); על קלאדובו-שאבאץ בהרחבה, בהמשך.

 

גולדה מאיר - בוועד הפועל של ההסתדרות - דיון ב"העברת מחוסרי-עבודה למשקים חקלאיים" (27.2.1941); "לשלול מהמסרבים זכות סיוע וגם את הזכות לעבודה..!"; "היה לנו ויכוח בזמן הגיוסים לצבא - סאנקציות או לא סאנקציות? אנחנו כאילו ממשיכים בויכוח הזה. בשני דיונים בהנהלת קרן חוסר-עבודה ובמזכירות הועד הפועל הייתי בדעה שצריך לשלול מהמסרבים לא רק זכות סיוע, כי אם גם את זכות העבודה. יש לנו הרבה מחוסרי-עבודה ומאות מקומות-עבודה. 'סולל-בונה' אינו מקבל עבודות ואין גם סיכויים לקבלן ואנו נשארנו ללא כל אפשרות לחלק עבודה. פועלים רבים גומרים את עבודתם וחוזרים ל'משען' שקופתו ריקה. במושבות יש פועלים בעלי משפחה שהיו רוצים ללכת למשקים, אבל המשקים אינם מסוגלים לקלוט אותם בלי רווקים. והרווקים אינם רוצים ללכת למשקים. רווקים כאלה מקפחים את זכותם של בעלי משפחה שאינם יכולים לזוז ממקומותיהם ומוכרחים להתחלק עם הרווקים בעבודה המעטה שישנה.(גולדה מאיר, "בדגל העבודה", עמ' 73) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 285)

 

"ברחו מצ'כיה ומגרמניה ובמקרה טרגי התגלגלו לא"י"; "אין לי ספק שאנו עומדים עכשיו לפני מבחן קשה. קודם כל יש בארץ הרבה פועלים שחזן אומר שהם באו לארץ-ישראל, ואני אומרת שהם לא באו לארץ-ישראל, אלא ברחו מצ'כיה ומגרמניה ובמקרה (בשביל רבים מהם -  מקרה טראגי) התגלגלו לארץ-ישראל. האם עלי להשלים עם נקודת השקפתם? הם רואים כאסון לא רק את משמר-העמק, אלא את ארץ-ישראל כולה...

(גולדה מאיר, "בדגל העבודה", ע' 74) (מ. גבאי, "שואה",  ע' 286)

 

גולדה מאיר - בוועד הפועל של ההסתדרות - דיון ב"העברת מחוסרי-עבודה למשקים חקלאיים" (27.2.1941); "לשלול מהמסרבים זכות סיוע וגם את הזכות לעבודה..!"; "היה לנו ויכוח בזמן הגיוסים לצבא - סאנקציות או לא סאנקציות? אנחנו כאילו ממשיכים בויכוח הזה. בשני דיונים בהנהלת קרן חוסר-עבודה ובמזכירות הועד הפועל הייתי בדעה שצריך לשלול מהמסרבים לא רק זכות סיוע, כי אם גם את זכות העבודה. יש לנו הרבה מחוסרי-עבודה ומאות מקומות-עבודה. 'סולל-בונה' אינו מקבל עבודות ואין גם סיכויים לקבלן ואנו נשארנו ללא כל אפשרות לחלק עבודה. פועלים רבים גומרים את עבודתם וחוזרים ל'משען' שקופתו ריקה. במושבות יש פועלים בעלי משפחה שהיו רוצים ללכת למשקים, אבל המשקים אינם מסוגלים לקלוט אותם בלי רווקים. והרווקים אינם רוצים ללכת למשקים. רווקים כאלה מקפחים את זכותם של בעלי משפחה שאינם יכולים לזוז ממקומותיהם ומוכרחים להתחלק עם הרווקים בעבודה המעטה שישנה.(גולדה מאיר, "בדגל העבודה", עמ' 73) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 285)

 

"ברחו מצ'כיה ומגרמניה ובמקרה טרגי התגלגלו לא"י"; "אין לי ספק שאנו עומדים עכשיו לפני מבחן קשה. קודם כל יש בארץ הרבה פועלים שחזן אומר שהם באו לארץ-ישראל, ואני אומרת שהם לא באו לארץ-ישראל, אלא ברחו מצ'כיה ומגרמניה ובמקרה (בשביל רבים מהם -  מקרה טראגי) התגלגלו לארץ-ישראל. האם עלי להשלים עם נקודת השקפתם? הם רואים כאסון לא רק את משמר-העמק, אלא את ארץ-ישראל כולה...

(גולדה מאיר, "בדגל העבודה", ע' 74) (מ. גבאי, "שואה",  ע' 286)

 (בכבוד רב (-) מרדכי גבאי

אגרת 9 - בן גוריון מנע הצלת יהודים משטחי הכיבוש הנאצי

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות