אגרות שנשלחו לר"מ ישראל, לחברי הממשלה ולחברי בית המחוקקים הישראלי

אגרת שישית 30.10.2015

 

האמיר פייצל לוויצמן; "אם הם יהוו רוב - יהיו הם השליטים"; "ה'טיימס' הלונדוני מיום 12 לדצמבר 1918 -  כשנה לאחר מתן הצהרת בלפור, פירסם הצהרה שמסר האמיר פייסל, בנו של המלך חוסיין, לבא-כוחו של 'רויטר', ובה נאמר:

"שני הענפים העיקריים של המשפחה השמית, הערבים והיהודים, מבינים איש את אחיו, ואני מקווה, שלאחר חילופי דעות בועידת השלום, שתודרך ברעיונות של הגדרה עצמית לאומית, כל אחת משתי האומות תתקדם בהצלחה לקראת הגשמת שאיפותיה. הערבים אין עינם צרה ביהודים הציונים, ובדעתם להתייחס אליהם כהוגן, ...   יאחזו בכל האמצעים הדרושים לאמץ ולעודד עלית היהודים לארץ בקנה-מידה רחב, ובמהירות האפשרית יעמידו את היהודים על הקרקע.

"אם הם יהוו רוב - יהיו הם השליטים.   (בן-גוריון "במערכה", ב', עמ' 132) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 133)

 

אחד העם: "קהילות ישראל ייעלמו וייכרתו"; ברנר: "יטמעו, יהרגו, יתנוונו באופן זה או אחר"; פורע ר' ברנר; פלסטין מדינה-אחוזה לקומץ הפורעים בישראל; "העם בגטאות שבמזרח צריך לטריטוריה. "כי  זה  מחוץ לכל  ויכוח  כיום, זה ברור: העם בגטאות שבמזרח  צריך לטריטוריה. יהודים אלה ואלה שם יסתגלו באופן זה או אחר, יטמעו, יהרגו, יתנוונו באופן זה או אחר. אבל  העם, העם צריך למולדת, למולדת בפועל ממש, שיעלה לשם בהמוניו, בכל כוחותיו, אם עוד ישנם כאלה,

"...רבבות יהודים בארץ-ישראל אם יהיו, אז, בכל-אופן, לא קודם מאשר בעוד הרבה עשרות בשנים; ("האדמה", "עליות וירידות", תר"ף, כתבי י. ח. ברנר, כרך  ב', עמ' 162-5) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 329)

 

אף עולה [שאינו "ציוני" רוסי] לא ייכנס לפלשתינה מחלקת העלייה של המשרד הארצישראלי בלונדון פרסמה ב-18.4.1919 את המדיניות הרשמית של התנועה בעניין זה בחוזר בחתימת חיים וייצמן ונחום סוקולוב, שעל-פיה עדיין לא הגיעה העת לעלייה. יתירה מכך, עד לעיבוד תוכניות מקיפות בתחום הפיננסי, הכלכלי והמדיני. '...לא יכנס אף עולה לפלשתינה. (דוד שפירא, ראשיתה של ההעפלה: שנות הממשל הצבאי 1920-1918, בתוך "העפלה", מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, בעריכת אניטה שפירא,  עם עובד, 1990, עמ' 20)

 

בן-גוריון - יו"ר הסתדרות הגזע האשכנזי; ועידת ייסוד ההסתדרות הייתה ועידת הפועלים הגדולה ביותר שהתכנסה עד אז. בבחירות השתתפו 4.433 פועלים ופועלות. לכל פועל, שהיה כבר חודש בארץ, ניתנה זכות בחירה; התוצאות: אחדות-עבודה 1.864; הפועל הצעיר 1.324; עולים 842; מפס"ע שמאל 303. ס"ה 4.333; אך אנשי העליה השניה, ביחד עם 300 הקלגסים שבאו עם בן-גוריון לא עלו על 800, ומפליטי יהודי רוסיה הגיעו לאחר סיום המלחמה כ-800 ובס"ה כ-1.600 - השאר מפנקס הבוכלטריה של בן-גוריון.  (בן-גוריון, "זכרונות", כרך א', עמ' 174)

 

"כששה שבועות אחרי יסוד ההסתדרות נתכנסה המועצה של ההסתדרות, ובחרה בוועד הפועל של ההסתדרות. כעבור שבעה חדשים, חזרתי לארץ, ובמועצת ההסתדרות, נבחרתי להיות המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים....(בן-גוריון, "זכרונות", א', עמ' 177)(מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 75)

 

זליג לבון על מאורעות יפו ב-1921; "היהודים ביפו לא נבדלו כמעט משכניהם הערבים"; "דחיפה עצומה לבנייה היהודית בת"א ובמקומות אחרים נתנו מאורעות מאי 1921, שהחלו ביפו והתפשטו לפ"ת, לחדרה ולרחובות, עד אותו זמן מנתה יפו ארבעים ושתים אלף תושבים, מהם ששה-עשר אלף יהודים. הייתה זו עיר מעורבת יהודית-ערבית, וליהודים היו בה חנויות, בתי מלאכה ומשרדים לרוב, ביפו הייתה קהילה גדולה למדי של יהודים ספרדים, שהתגוררו בעיר דורות אחדים ובאורח חייהם לא נבדלו כמעט משכניהם הערבים.

"באחד במאי 1921, אחרי שתי תהלוכות של פועלים יהודים אחת חוקית ואחת בלתי חוקית, ערכו הערבים שתי התקפות, - - בהתקפות אלה נרצחו באכזריות עשרים וארבע יהודים...(ז. לבון, "קורת גג", "עם עובד", עמ' 37) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 47); על פרעות מאי 1921 בפלסטינים נידון ז'בוטינסקי ל-15 שנות מאסר.

 

"המנדט הכיר בכל חלקי העם המפוזר בארצות השונות כעם אחד, ובא-כוחו היא הסוכנות היהודית. (וייצמן - יולי 1922), "באמרי ששאיפתנו היא שבסוכנות היהודית ישתתף כל העם העברי. כל מה שיש ביהדות מן החי ומן המרגיש מוכרח לקבל את ביאת-כוחו בסוכנות היהודית..." (ד"ר חיים וייצמן, "דברים", ב', עמ' 247) (מ. גבאי, אוליגרכי 81)

 

 

יהדות בבל מארגנת באמצעיה עלייתם של יותר 5.000 יהודים מצפון עיראק בשנת 1921; "ב-5 במרץ 1921, אישר הנציב העליון של עיראק את יסודה של 'אגודה ציונית לארם נהריים'. לנשיא האגודה הראשון נבחר אהרון ששון, ולסגנו - העו"ד יוסף אליהו גבאי. בימי התורכים נתמנה כשופט בבצרה ובמוצל ומושל עיר החוף פאו שבמפרץ הפרסי, והיה חבר הפרלמנט הראשון בעיראק. בתרפ"ה השתתף כבא-כח יהודי עיראק בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. היה פעיל מאוד בהפצת הרעיון הציוני בבבל והודות למרצו והשפעתו הרבה הוצא לפועל הקדש יחזקאל גורג'י שם-טוב מבצרה לטובת קרן היסוד... שני העסקנים הנזכרים יחד עם יתר חברי האגודה, ניהלו תעמולה ציונית ענפה בעיראק ובכורדיסטאן*),

*) פרופ' ו. י. פישל, 'אגרות כורדיסטאן', 'סיני', ז', ת"ש [1940], עמ' קסט-קעא, כתב כי ה'הסתדרות הציונית לארם-נהרים' טיפלה בשאלת העליה של יהודי כורדיסטאן והצליחה להעלות לא"י יותר מ-5.000 יהודים מזאכו, עמאדיה, בראשי וכפרים אחרים'. (אברהם בן יעקב, "יהודי בבל", עמ' רמג); חלק מעולים אלה הרחיבו את הישוב בטבריה, השאר מצאו שפע של בתים פנויים בירושלים. במקורות ה"ציונים" אין זכר לעליה זו.

 

זלמן שזר, ב"כוכבי בוקר", בפרק "מטוב טבריה", "לשנת ת"ש [1940], שנת המאתיים לחידוש בנינה : "עולי עיראק הקימו שכונה בטבריה - מעבר לחומה"; "עולי עיראק, אלה הפועלים-הגברתנים, ילדי ארבל ונינוה, דוברי ערבית ושומעי שפת אונקלוס, העולים לקריה בוקר בוקר עם אתים ומכושים על השכם לסקל אבנים ולסלול דרכים ולעשות כל מלאכה בבנאות ובסבלות, הם הקימו את שכונתם מעבר לחומה, כאילו נבהלו גם הם מפני קפאון דממתה של טבריה הישנה, אשר הייתה לשכונה הרוסה ועזובה. (ז. שזר, "כוכבי בוקר", עמ' 335)

 

ד"ר חיים וייצמן בנאום בניו-יורק, ב-13.3.1923, בא בטענות ליהדות אמריקה המפנה את עיקר כספי העזרה ליהדות פולין, הנתונה במצוקה קשה; "אומות העולם מגידות לנו, כי כל אדמה פנויה בא"י תינתן ליהודים, מבלי אשר תקופחנה זכויותיהם החוקיות של אחרים. הן אומרות: 'בנו לכם ארץ כיכולתכם'. - -

"אירופה חולה. מלחמת-הדמים רסקה את אבריה. מיטב כוחנו הלך ואיננו. מחנות מתנגדים עברו בשדות פולין הלוך וחזור. לואיס מרשל, ששים מיליון דולר שלך הצילו שארית דלה. אך מרכזי התורה הגדולים נחרבו, המשפחות הגדולות אינן - אירופה כולה עיי מפולת...   (ד"ר ח. וייצמן, "דברים", הוצאת "מצפה", תרצ"ז, כרך שני, עמ' 263) (מ. גבאי, אוליגרכי 82)

 

 

אגרת הסופר אברהם ערוסי, משנת 1923; "...והנה שמתם לנו גדר למנוע ישרי דרך מלבוא לחצרות בית ה' בלי רשיונות. וכל הבאים לחסות, נסוגו אחור כחלומות וחזיונות. והפסידו כמה ממונות. ונהפכה שמחתם ליגונות...   "... ואל תחשבו בלבבכם כי יבואו להטריח עליכם במזונותם, כי כל יושבי תימן גיבורי חיל. כולם בעלי מלאכות ואמנויות, ולא אחד מהם בטל. חרשים ובונים וחייטים וקדרים וסוחרים, ולעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובברזל ובבדיל ובעופרת, ועובדי אדמה לזרוע ולחרוש,  ("בואי תימן", "אפיקים", תשכ"ז, עמ' 293; מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 83

 

ז'בוטינסקי: "לא שיבת יהודים למולדתם הרוחנית אלא שתל של הציוויליזציה המערבית"; "בין ז'בוטינסקי לויצמן לא היו הבדלים יסודיים בשאלת תפקידה של בריטניה. הם היו שותפים להנחה כי תמיכה והגנה של מעצמה גדולה הכרחית להצלחת המאבק להשגת מדינה. הישענותו הפרו-מערבית העזה של ז'בוטינסקי נבעה מהשקפת העולם הברורה שלו. הוא דגל בעליונות התרבותית של הציוויליזציה המערבית, "אנחנו היהודים אין לנו דבר משותף עם מה שמוגדר כ'המזרח', ואנו מודים לאל על כך", הכריז. המזרח, לדידו, מגלם מורך נפשי, ניוון חברתי ותרבותי ועריצות מדינית... הציונות נתפסה בעיני ז'בוטינסקי לא כשיבת היהודים למולדתם הרוחנית, אלא כשתל או כענף של הציוויליזציה המערבית במזרח. ...

"קיר ברזל" ציוני - שלא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית לפרוץ אותו"; "הגדרה מרבית זו של מטרות הציונות הולידה שוב שאלה: האם ערביי ארץ-ישראל מהווים ישות לאומית מובהקת, ואם כן, מה צריך להיות יחסה של הציונות כלפיהם ומה צריך להיות מעמדם בתוך המדינה היהודית העתידית? תשובתו של ז'בוטינסקי נוסחה בשני מאמרים עקרוניים שכתב ב-1923 והכתירם "קיר הברזל"; שניהם מיצו את ההלכה הרווייזיוניסטית לגבי השאלה הערבית וסיפקו סיסמת קרב. המאמר הראשון נקרא "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)".

"... לפיכך ניסח ז'בוטינסקי את המסקנה הבאה:

"אין ביכולתנו להבטיח "תמורה" לא לערבים הארצישראלים וגם לא לערבים שמחוץ לארץ-ישראל. הסכם מרצון הוא מן הנמנע. ועל כן יכולים אלה אשר הסכם עם הערבים הוא להם תנאי בל יעבור של הציונות, לאמור לעצמם כבר היום, שאומנם אין להשיג תנאי זה והכרח הוא לוותר על הציונות. על התיישבותנו להיפסק, או שיש להמשיך בה ללא שימת לב להלך הרוחות של הילידים. לפיכך יכולה ההתיישבות להתפתח בחסותו של כוח שאיננו תלוי באוכלוסייה המקומית, מאחורי קיר ברזל שלא יהא בכוחה של האוכלוסיה המקומית לפרוץ אותו. (ז'בוטינסקי, כתבים: בדרך למדינה, עמ' 260-251; אבי שליים, "קיר הברזל", ישראל והעולם הערבי, עליית גג וידיעות אחרונות, 2005, עמ' 38-34)

 

"אקדחו שלוף  - ושני שומרי-ראש חמושים"; "את 'נוסח' וארשה הנהיג בן-גוריון בזעיר-אנפין בפלונסק. ה'אכספרופריאציות' שלו לא הסתכמו במאות רובל. 'היינו הולכים עם אקדחים אל בעלי-בתים עשירים, נכנסים לבית, מניחים את האקדח על השולחן ומתחילים לדבר על כסף, והם היו נותנים, מי עשרה רובל ומי חמישים'. ... כנוסח וארשה, גם לו היו שני שומרי-ראש חמושי אקדחים.   (שבתי טבת, "קנאת דוד", א', עמ' 70/71)

 

בן-גוריון לאביו, 9.5.1909; "הוחלט להזדיין בנשק טוב, ולייסד קבוצה של חיילים עברים"; "הוחלט להזדיין בנשק טוב, להגדיל את מספר הצעירים במושבות על-ידי הבאת פועלים עברים חדשים, לחזק את שמירת המושבות, לסדר ולארגן את כל  המוכשרים לשאת נשק ולייסד קבוצה של חיילים עברים, נבחר ועד פועל מעשרה אנשים, ביחד מהפקידות, איכר אחד מכל מושבה ושני באי-כוח הפועלים - אני ועוד אחד"    ב"ג, "אגרות", א', עמ'  127)

 

"עוד בתקופת מלחמת-העולם הראשונה יוצרו בגימנסיה הרצליה בתל-אביב פצצות-יד לפי מרשם, שהכינו מורה לכימיה בשם ויניק, וכימאי שסייע לו.

"לקראת סוף המלחמה השתכללו הפצצות. אברהם קריניצי, באותה עת מנהל עבודה בבית-חרושת תורכי לייצור רימונים בסוריה (לימים ראש עיריית רמת-גן), שלח ארצה מודל של רימון-יד מתכנון מפעלי 'קרופ', ועמו אלפי נפצים. בבית החרושת של שלום פכטר בתל-אביב החלו לצקת רימונים על פי מודל זה.

"מנחם בן-גורי, שפעל במחנה הסוללים על יד חיפה. מששמע על הצלחתה של פצצת-יד בפיזור מהומות ה-2 בנובמבר 1921, ניגש לבנות משהו בעצמו, על מנת שיהיה במה להתגונן מפני הערבים בסביבה. (יוסף עברון, "התעשיה ביטחונית בישראל", משרד הביטחון, תש"ם עמ' 7); הפלסטינים קבלו את המהגרים הרוסים כאחים, והיו מוכנים לחלוק אתם את פיתם וארצם. אין בתיעוד מקרה של תקיפה או התנסאות כלפי המהגרים הרוסים.

 

"מיליוני יהודים ללא פרנסה  ואין לאן ללכת"; "ואין כל פלא שבלשכות העלייה שלנו בפולניה נלחמים ממש על כל וויזה לארץ-ישראל. לצערנו נענה רק  אחד מעשרים תשעים וחמשה אחוזים [שאינם "ציונים"] שבים בידיים ריקות"; תוסיפו לזה עוד את ההכרה שאין מקום לאן ללכת, שאין כל תקווה ותוחלת, אין כל אמונה במחר, אז לא יהיה לכם עוד צורך בפנטסיה עשירה כדי להשלים את התמונה.

"כעת אין ליהודי מקום בחיים הכלכליים של רוסיה. והוא הולך ומתמעך בין הרחיים והרכב. בקצרה - בשטח הגדול שבין הוויסלה והאוראל נמצאים עכשיו מיליוני אנשים חיים, שבשם יהודים יכונו, המפרפרים בין החיים והמוות. (חיים וייצמן, "דברים", "מצפה", כרך ב', עמ' 344); מנעו יציאתם לאנטליה, סוריה ועיראק, שהסולטן עבד אלחמיד הציע להרצל ב-1901, סגרו את הארץ בפניהם, ועשו מהם אמצעי לאיסוף תרומות.

 

וייצמן, בקונגרס הט"ו בבזל; "...המנדט פתח לרווחה את השערים לפני פעולה בלתי מופרעת, והוא יצר מצב המסייע להתבצרות עמדתנו הפוליטית, בד בבד עם התפתחות החברה היהודית בא"י. הוא עשה אותנו לאדוני גורלנו, מבחינה פוליטית וסוציאלית. אשר נזרע - נקצור. (ד"ר ח. וייצמן, "דברים", כרך ב', עמ' 424, מצפה, 1927) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 215)

 

א"י איננה יכולה לע"ע לשמש מפלט לסחופי-גורל סתם; ואם יעלו עתה, למשל, לארץ מאת אלף משפחות המוזגים שעומדות להישאר בלי פרנסה בפולין, עם האספירציות שלהן ועם הרגלי חייהן, הרי לא נוסיף ע"י כך שום דבר לבניינה של הארץ, כי אם נחריב אותה ונחריב גם את תקוותנו לבנות אותה פעם... (''מבחר כתבי יצחק לופבן", עמ' 25) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 215)

 

"לא רוצים מיליון עולים פרועים..! הכרזה על רוב יהודי - זהו תכסיס"; 1927), יצחק לופבן: תחת כותרת "ל"ב פירוש'ם": "מציאות האנשים האלה בתוכנו לא הייתה ואיננה תוספת כי אם מגרעת... מאתים אלף יהודים מעורים בקרקע המולדת במובן הכלכלי, התרבותי והמוסרי, מרוכזים בתוך האידיאה הלאומית והאחריות הלאומית, הם כוח לאומי ופוליטי פי כמה יותר גדול וחשוב מאשר מיליון יהודים פרועים לשמצה כלכלית ורוחנית. בצבא קטן, אבל מחונך, בעל משמעת ונושא רעיון, ניצח נפוליון מחנות צבא כבירים וגדולים פי שלושה וארבעה.

"ההכרזה על 'רוב' כמטרת הציונות, איננה רק תכסיס פוליטי לא נכון כי אם אידיאה פוליטית לא נכונה. לא בזה קצה המטרה של ההגשמה הציונית. (''מבחר כתבי יצחק לופבן", עמ' 32) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 218)

 

"השמחה לאיד של בן גוריון לכישלון העלייה העממית"; "הגאות של שנות 1924-1925, עליה של 13.892-34.389, עם פרוץ העלייה הרחבה נראה לבעל-הבית הציוני, שקם גואל חדש להגשמת הציונית - 'המעמד הבינוני'. הוקלה המעמסה הכבדה - נקרא דרור למפעל הציוני משביה של תנועת הפועלים. - -

"והמעמד הבינוני בא - ונכשל, מוכרח היה להיכשל, כי לא ידע את צו התמורה ולא הוכשר לשינוי הערכים הכרוך בהגשמת הציונות ובבנין הארץ.

"כוח האינרציה ותורת ההמשך של בעל-הבית הציוני, אשר ניסו להדוף את ההעפלה ותורת התמורה של הפועל הציוני, נכשלו במגע הרציני הראשון עם המציאות הארץ-ישראלית, והכשילו את ההפגנה העממית הראשונה לקראת א"י. הגל העממי הראשון שנישא לארץ בסטיכיה בעל-ביתית - שב ריקם כלעומת שבא באבדן נפש ורכוש, והניח אחריו אכזבה מרה, הרס כלכלי, והוריש לנו משבר חמרי בארץ ומשבר רוחני בציונות. היאוש של בעל-הבית הנכשל הרעיל את הנשימה הציונית... (ב"ג, "זכרונות", א', עמ' 335) ("אוליגרכי ", עמ' 218)

 

"יחסי יהודים ערבים בא"י אידיליה"; 11.6.1927 - ויצמן,  באולם קרנג'י בניו-יורק בתשובה לד"ר פריטש;  "... בשנת 1920 החזיקה הממשלה האנגלית בארץ מחנה ואפרט צבאי שעלו לה 20-15 מיליון דולר. עתה אחרי שש שנים, נמצאים בכל הארץ 250 אנשי צבא ומשטרה יהודית ערבית, וההוצאות כמיליון דולר. וגם במחנה קטן זה לא השתמשו במשך כל השנים האלה אלא פעם אחת במקרה של התנפלות ערבית [בדואים מ. גבאי] על ערבים בעבר הירדן. במשך שש השנים האחרונות לא קרה שום מקרה של התנפלות מצד חלק אחד של תושבים על השני - זהו מצב בטחון שקשה למצוא דוגמתו בארצות אירופה ולפעמים גם באמריקה... (חיים ויצמן "דברים", ב', עמ'  407) (מ. גבאי, "אוליגרכי" עמ' 227)

 

בן-גוריון, כבר ב-1927: "היהדות בגולה מתגלגלת לתהום. וינצלו אולי מעטים"; צפע נציונל-ציוני בן-גוריון, בוועידה השלישית של ההסתדרות, יולי 1927 - פולט עשן סמיך של דמגוגיה, לטמטם את מוחות צמיתיו; "בימי העלייה השלישית (1919-1923) ירדו למעלה משמונת אלפים. בשנות 1924-1928 ירדו 18.792. שתי השנים אחרי לכת הנציב היהודי, סר הרברט סמואל - היו שנים קשות, חוסר עבודה ורעב.     

"התנועה הציונית, שהגיעה לפני עשר שנים לשיאה - ירדה למעמקים היא חסרת אונים וחסרת רצון. כמעט אפסה האמונה שיש הד לתנועתנו אנו. בעורף התנועה החלה בריחה. [הם מנו כ-4 אלף, כעשירית הפרומיל].

"כולכם באתם מן הגולה מפני אימת השיתוק והכליה. היהדות בגולה מתגלגלת לתהום. וינצלו אולי מעטים - אלה שיבואו הנה ויגדילו את המחנה שלנו, אבל אין לנו להישען אלא על כוח עצמנו. ואני רואה צד טוב במצוקה שלנו. אל תשענו על כוחות חוץ, (ב"ג, "זכרונות", א', עמ'  308/311) ("אוליגרכי פשיסטי", עמ' 238)

 

"ינצלו אולי מעטים", זו תוצאה הכרחית של חפירת הבורות של ה"ציונים" מתחת רגלי היהודים, עם קבלת ועידת ורסאי את דרישתו של "בא-כוח העם היהודי", יודנרט מנחם אוסישקין, לאוטונומיה איקס-טריטוריאלית-לאומית אישית, ליהודי הארצות המובסות במלחמה: רוסיה, פולין, אוסטריה, גרמניה, הונגריה ורומניה. שמשמעה: יהודי מאותן ארצות, בכול מקום שיימצא, הוא מדינה עצמאית, שחוקי הארץ לא חלים עליו. שהציתה את האנטישמיות והגזענות באותן ארצות.

 

 

"התקציב הכללי של הסוכנות קונגרס (י"ב 1921) 1.500.000 לי"ש"; "התקציב הכללי עליו הוחלט בקונגרס י"ב [1921], היה בסך 1.500.000 לירות שטרלינג, מזה 300.000 לי"ש לרכישת קרקע; לבניה בערים 200.000.- לי"ש; לקרדיט מסחרי  100.000.- לי"ש; קרדיט תעשייתי 100.000.- לי"ש; קרדיט לחקלאות 100.000.- לי"ש; למפעלי השקאה בירקון (מפעל רוטמברג) 50.000.- לי"ש; לחינוך 90.000.- לי"ש; לבנין בתי-ספר 25.000.- לי"ש; לטכניון 10.000.- לי"ש; לספריה 3.000.- לי"ש; (סך-הכל לחינוך 120.000.- לי"ש); בהתישבות חקלאית 225.000.- לי"ש; תחנת נסיון 10.000.- לי"ש; הוצאות שונות 25.000.- לי"ש; אינפורמציה מסחרית 3.000 לי"ש; הנהלה 25.000.- לי"ש כל התקציב: 1.506.000 לי"ש.  (ב"ג, "זכרונות", א', עמ'  738)

 

מה עשה שלטון הקהל בנהרות כספי הצדקה? תקציב הקונגרס הי"ב בסך 1.5 מיליון לי"ש, ניתן לשלטון הקהל, שלא על מנת להחזיר, כך היה עם כל תקציבי הקונגרסים הציוניים, אך מפלגות המאפיה הרוסית נתנו אותו, במידה שהם נתנו כספים לבנין, תעשיה והתיישבות, כהלוואה נושאת רבית. ומלבד תקציבי הקונגרס וכספי פדיון מכירת השקל, היו אפיקים נוספים לזרימת ההון, כמו תרומת 200.000$ של סחייק לרכישת עמק יזרעאל ויסוד כפר יחזקאל; תרומת יהדות קנדה לרכישת אדמות גוש נוריס; ועוד אלפי תרומות, ועיזבונות בחיים ולאחר ח"א, שהופנו ישירות לידי הסוכנות היהודית וממשלת הצ'רטר. כספים אלה הוצאו בעיקר על אחזקתם של צבא המאפיה הרוסית, ורכישת גלדיאטורים בחו"ל, שחולקו בין מפלגות-הכוללים, על פי מפתח מפלגתי.

 

פגישה עם סר ג'ון הופ סימפסון (1930), שעסק ביישובם של 820.000 פליטים; "התיישבות משפחה - בית, כלים בי"ס ובי"ח - 75 לי"א";

"ועידת האיחוד של 'אחדות-העבודה' וה'פועל הצעיר' [יסוד מפא"י] בחמישה לינואר 1930 הייתה פתיחה לישיבות, פגישות, מסיבות וועידות במשך שנת 1930 בארץ ובחוץ-לארץ. הפגישה הראשונה של שליחי המפלגה המאוחדת הייתה עם סר ג'ון הופ סימפסון, - -

 

"סר ג'ון הופ סימפסון: הנני מודה לכם על שציינתם את חלקי במפעל יון. זו הייתה עבודה קשה ומעניינת מאוד. הושבנו בסך-הכל 820.000 איש במוקדון ובתרקיה, 150 אלף משפחות בחקלאות, ו-30.000 משפחות בערים. יחידת השטח 35 דונם למשפחה. זה באדמה אשר בערך עשירית ממנה היא שלחין, וזה המינימום. למשפחה גדולה נתנו יותר, עד שמשפחה של תשעה נפשות קבלה 70 דונם. באדמת-בעל קבלה כל משפחה 80-100 דונם. חפרנו 600 בארות ארטזיות, ועוד 600 בארות מבוע; הקימונו 60 בתי-חולים; הקימונו 500-800 בתי-ספר; תיקנו 30-40 אלף בתים ישנים שנעזבו מיושביהם הקודמים, התורכים והבולגרים, ובנינו 80.000 בתים חדשים. התיישבות של משפחה - בית, מכשירי עבודה, בתי-ספר, בתי-חולים וכו' - עלתה לנו 75 לא"י. בזה לא נכלל מחיר הקרקע, כי אותו קיבלנו חינם. אני מעריך במידה עצומה עבודתכם פה, כל מה שראיתי הוא נפלא מאוד. אילו רק היה לי הכסף שהיה לכם. (בן-גוריון, "זכרונות", א', עמ'  395/6) (מ. גבאי, אוליגרכי, עמ' 232)

 

בתקציב של 1921 אפשר היה לבנות בתים, בתי-ספר ובתי-חולים ל-20.000 משפחות; והיו עוד חמשה קונגרסים עד שנת 1931, עם תקציבים של מיליוני לי"ש. ובנוסף היו תרומות בסכומים עצומים, דוגמת  התרומה להלן, וכמה מנו חברי המאפיה הרוסית שאכלו את תקציבי הקונגרסים והתרומות? 4.500 "חלוצים"! שכולם השתייכו לרבני שלטון הקהל הרוסי, ואף יהודי שחי על עמלו.

"אליעזר כדורי תרם ב-1923 סך 140.000 לי"ש להקמת בית-ספר חקלאי יהודי ערבי משותף, במתכונת של פובליק סקול, כצעד  ראשון לחיי שתוף ואחווה, אך המאפיה הרוסית הפרה את רצון התורם, נטלה חצי מהתרומה להקמת ביה"ס חקלאי "כדורי" בהר תבור, שלא היה בו מקום לישראלי יהודי ערבי או "ספרדי" אחד. במחצית השנייה של התרומה הוקם ביה"ס החקלאי בטולכרם וראה,  "יומן ארץ-ישראל" של ראש ההנהלה הציונית לא"י פ. ה. קיש, א', עמ' 99-100.

 

ד"ר חיים וייצמן: "מן הנילוס ועד נהר פרת משתרעת ארץ גדולה, שיכולה לקלוט מיליוני בני אדם. היא מחכה לאנשים המסורים לה והמשתוקקים לבוא ולבנותה. ואם אומרים שעם איגואיסטי אנו, הם שוכחים שכך הם כל העמים. ובכלל - מי שם את האנשים האלה לשופטים עלינו וליועצים לנו באיזה ארץ נבחר?   (ח. ויצמן "דברים", ב', עמ' 308) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 227)

 

"בשנים 1927-1929, - 10.214 עולים 11.15 יורדים"; שלטון הקהל צמצם את מכסות הכניסה לארץ, ו"לעומת 10.214 עולים בשנים 1927-1929, יצאו 11.154.    (ב"ג, "זכרונות", א', עמ'  572) (מ. גבאי, "אוליגרכי" עמ' 228)

 

בן-גוריון;"נדאג שהרכב הגיל והמין של העליה יתאים לצרכי הציונות"; "המספרים שהביא ד"ר רופין על דבר התמותה והריבוי הטבעי של היהודים והערבים, אשר לפיהם יוצא, כי אם גם תהיה עליה עברית של 30 אלף לשנה, נגיע בעוד 30 שנה למספר הערבים שיהיו אז בארץ - אם נקבל את ההנחה של רופין בדבר העליה - 30 אלף לשנה - ונדאג שהרכב הגיל והמין של העליה יתאים לצרכי הציונות; ישתנה החשבון תכלית שינוי. אם 30 אלף העולים לא יהיו בהם ילדים וזקנים, אלא נגיד 15 אלף זוגות צעירים - יש אפשרות להגיע במשך שתים-עשרה שנה לרוב מכריע בארץ. (ב"ג, "זכרונות", א', עמ'  338)  (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 228

 

"פרעות 1929 - האם הגיע זמן שההיסטוריה העברית תשפוט";  (1931), בן-גוריון בקונגרס הציוני הי"ז בבזל); "לא נהיה לגמרי צודקים למצב הפוליטי, אם נתחיל את הפרק האיום של השנתיים האלה רק במאורעות אב. למאורעות אב קדם דבר-מה, אשר מטעמים רבים ומובנים לכם, לא אוכל להגיד עליו את כל האמת אשר בלבי: קדם מאורע הכותל. אני מאמין שיבוא יום וההיסטוריה העברית תשפוט...

"אתם יודעים את פרשת החקירות, התעללות זו לאחר המאורעות, כשהושבנו פתאום על כיסא הנאשמים על-ידי ועדת שו; את גזירת העליה במאי, את ההודעה הראשונה של ממשלת המנדט לועדת המנדטים, את החקירה ה'אובייקטיבית', את 'האקספרטיזה המדעית'  של הופ סימפסון, ואחרון-אחרון - את 'הספר הלבן' של פספילד... מהו פשר המאורעות של השנתיים האלה? מה לימדה אותנו שלשלת הייסורים והאסונות המתחילה בפרובוקציה של הכותל המערבי וגומרת בחוק האריסות?...(ב"ג, "זכרונות",א', עמ' 466)("אוליגרכי",עמ' )252

 

בן-גוריון חושף טפח; "הפרובוקציה הרויזיוניסטית שקדמה לפרעות 1929"; "בליל יום-הכיפורים תרפ"ט (23.9.1928) התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת הכותל, השמש קבע מחיצה באמצע להבדיל בין הנשים והגברים. סגן מושל ירושלים, קיתרוטש, שהגיע עם קצין המשטרה דאף לרחבת הכותל אגב סיורם בסביבה, ראה את המחיצה, ופקד על דאף להסיר את המחיצה. מעשה חילול הקודש, שנעשה בגסות ביום הכיפורים ליד הכותל המערבי, עורר רוגז רב בכל הציבור היהודי...

"... העיתונות הערבית פרסמה מאמרים מלהיבים שקראו למלחמת-קודש ביהודים.  בכ"ח בחשון (1.11.28) כינס המופתי אסיפה בירושלים אשר תבעה מן הממשלה למנוע הבאת תשמישי תפילה יהודיים אל רחבת הכותל ולאסור על היהודים להרים קולם בתפילה כדי 'שלא יוכרחו המוסלמים עצמם לאחוז באמצעים להגן בכל מחיר על המקום הזה הקדוש למוסלמים'.  (ב"ג,  "זכרונות", ב', עמ' 341)  (מ. גבאי, "אוליגרכי" עמ' 292)

 

"ברחבת הכותל הונף דגל  ונישא נאום קצר"; בב' באב תרפ"ט (8.8.1929) נפגש פנחס רוטנברג עם לוק ותבע ממנו להעמיד משמרות שוטרים בשערי העיר העתיקה, שלא ירשו לקהל ללכת אל הכותל, אלא בקבוצות קטנות... רק קומץ קטן בישוב, רובם רביזיוניסטים, שימש, שלא מדעתו, מכשיר בידיהם של המעוררים לפרעות...

"בערב תשעה באב [14.8.1929] התקיימה בירושלים, ברשות הממשלה ובניגוד לעצתו של רוטנברג ללוק, הפגנת בני-נוער, רבים מהם חברי 'ברית טרומפלדור' ורביזיוניסטים, והם שבאו לשם כך במיוחד מתל-אביב ומהמושבות. "ברחבת הכותל הונף דגל ונישא נאום קצר. אחר-כן חזרו המפגינים דרך רחוב המלך דוד ושער יפו בקראם: 'הכותל - כתלנו! בוז לממשלה!', הניפו את הדגל מול משרדי ההסתדרות הציונית, שנמצאו אז על גבול האזור היהודי והערבי,

"הריויזיוניסטים היו מרוצים מאד. הם הפגינו ברשות הממשלה ולמרות רצון מוסדות הישוב, אף 'הערימו' על הממשלה בהניפם דגל ברחבת הכותל ואף נשאו נאום אחד. (בן-גוריון,  "זכרונות", ב', עמ' 342) (מ. גבאי, "טורף", עמ'  293)  

 

"לינץ' בעוברי-אורח רצח נשים וילדים ושריפת ספרי קודש במסגד"; "גם במאורעות תרפ"ט ביצעו יהודים מעשי טרור בערבים, לרבות מעשי לינץ' בעוברי-אורח ואף רצח נשים וילדים.

"ארתור רופין, ראש "המשרד הארץ-ישראלי", כתב ביומנו: "היו יהודים שחרגו בצורה מבישה מן המסגרת של הגנה עצמית". בעניין תזכיר, המדווח כיצד התפרצו יהודים למסגד והעלו באש את ספרי הקודש, נכתב: "למרבה הצער זה נכון". נראה אפוא, שהטרור לא החל ב"מרד הערבי (1939-1936). ניצניו, ארגוניו ומעשיו מלווים אותנו מאז חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל בעת החדשה (ימי העלייה הראשונה, החל מ-1882).   (דן יהב, "מקורות לסכסוך הציוני-פלסטיני, ספרי עיתון 77, עמ' 79) (מ. גבאי, "זקני ציון, הפתרון הסופי", 2007, עמ' 41)

                 

"סרבו לחתום על שמירת סטטוס-קוו";"אותו יום נעשה עוד ניסיון להציל את שלום הארץ. לפי הצעת הורביץ הוזמנו לביתו של לוק שלושת חברי הועד הפועל הערבים: ג'מאל אל-חוסייני, עוני ביי עבדול האדי וסובחי אל-חדרה. מטעם היהודים הופיעו יצחק בן-צבי, שהגיע אותו יום ארצה מהקונגרס הציוני, ישעיה ברוידה וד"ר יצחק לוי (מנהל סניף אפ"ק). עוני ולוי ניסחו שתי הצהרות, אחת בשם באי-כוח המוסדות היהודיים ואחת בשם באי-כוח המועצה המוסלמית. ההצהרות הכילו הודאה מצד היהודים בכל מלוא זכויותיהם של המוסלמים על ה'בוראק', והודאה מצד הערבים בזכות היהודים ל'ביקור' ה'בוראק' - הכל לפי התנאים שהיו מקודם, לפני הסכסוכים. היהודים נמנעו מלחתום...  (ב"ג,  "זכרונות", ב', עמ' 341)  (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 292)

 

"הפורעים שיצאו משער שכם פנו אל השכונה היהודית הקרובה אליהם, היא שכונת מאה שערים. בפתח השכונה, סמוך לבית-החולים האיטלקי, התקדמו מאות ערבים ולעומתם יצאו מאות יהודים. ב-1.15 הכו כאן אנשי מגן יהודים, בפעם הראשונה, מכת מוות בערבים, הוטלה פצצה אחת ונורו כמה יריות אקדח. שני ערבים הרוגים ומספר פצועים הספיקו להטיל חרדה בקרב מאות הערבים, שברחו ביללות זעם לעבר שער שכם..   (ב"ג, "זכרונות", א', עמ' 346) (מ. גבאי, "טורף", עמ'  222)

 

"למעלה מארבעים גויות נשארו בשדה הקרב", "מגיני חולדה - קבוצה קטנה ודלה בקיץ תרפ"ט - גילו התגוננות נועזת שהפכה לסמל. קומץ קטן של בחורים יהודים עמד עד הסוף נגד אלפי בריונים ערבים. - - במקום היה ארגז נשק ממשלתי ובו 12 רובים קנדיים ומספר רימונים ורובים אנגליים, שהגיעו למקום עוד מימי הגדודים העבריים (שנות 1919-1920). "למעלה מארבעים גויות נשארו בשדה הקרב, מחוץ לאלה אשר נלקחו על-ידי קרוביהם ונקברו בחשאי, כמנהג בני ערב.  (ב"ג, "זכרונות", ב', עמ' 360) ("אוליגרכי פשיסטי", עמ' 301)

 

אחד העם בביקורו השני בא"י בעקבות גל ה"עלייה המבוהלת" , ב-1891; צטוט מ"אמת מארץ-ישראל"; עבדים היו בארץ גלותם ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיה. השנוי הפתאומי הזה הוליד נטיה לעריצות, כאשר יקרא תמיד ל'עבד כי ימלוך', והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סבה, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטיה הבזויה והמסוכנת הזאת. (אחד העם, "מסעות ארץ-ישראל",  א. יערי, עמ' 729); לנתין העות'מני לא היה חירות פרועה כזו, שנתנו המעצמות הנוצריות לטרסט המאפיה הרוסית, בכוונה להעמידם כאויב לילידי הארץ, שיקל עליהם את כיבוש ארצות ערב

 

"הבריטים דנו ל-15 שנות מאסר את ה'מפיל חתיתו מעכו'"; "הממשלה העמידה למשפט את ז'בוטינסקי, על שניסה להגן על יהודי ירושלים*) - הוא נידון לחמש-עשרה שנה מאסר. רבים מאנשי ה'הגנה' נידונו לשלוש שנים מאסר.(ב"ג, "זכרונות", כרך א', עמ' 141) (גבאי,  "אוליגרכי", עמ' 28);

 

*) יהודי ירושלים חיו במשך מאות ואלפי שנים עם הערבים המוסלמים והנוצרים באחווה ורעות ולא היו זקוקים לפרובוקטורים הנציונל-ציונים, שכל כוונתם הייתה להעמיד את היהודים כאויב לאחיהם המוסלמים. ואכן בסיועו של הכובש הבריטי הם בצעו את הפשע, להפוך יהודים-ערבים ומוסלמים ערבים לאויבים

 

 

"בדיוני הקונגרס הי"ז; "הנואם הראשון אחר הצהרים היה ולדימיר ז'בוטינסקי: "'המטרה הציונית, שקוראים לה 'מדינה יהודית', 'בית לאומי', או 'בית מובטח במשפט גלוי' פירושה יצירת רוב בארץ-ישראל בשני עברי הירדן'. מחיאות כפיים בימין.

"אחרי ז'בוטינסקי נאם מנחם אוסישקין. הוא התנגד להגדרת המטרה הציונית של ז'בוטינסקי, כי היא מקטינה את המטרה. המטרה האמתית היא: 'חדש ימינו כקדם'. לא די להיות רוב, היה זמן שהיינו יותר מרוב; היינו העם כולו וגורשנו מהארץ...

"... ולכן נאמר לאנגליה: אימפריה בריטית אדירה; הביני מצבו של עם בן 17 מיליונים, עם של כוחות אינטלקטואליים אדירים, אל אידיאליסם בלתי רגיל, שזה אלפים שנה הוא נודד בעולם ושואף לשוב לארצו. אל תניחי אבנים בדרכנו, תני לנו לבנות הארץ. אל תכריחי אותנו לריב איתך. אין אנו רוצים בכך. ואם בכל זאת תטילי עלינו את הריב, אל תשכחי אנגליה האדירה, את העם היודע את התנ"ך, אל תשכחי הריב בין גלית הפלשתי ובין הנער היהודי דוד.      (ב"ג, "זכרונות", א', עמ'  476) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 254)

 

ד"ר וייצמן -בנאום בועידת ציוני גרמניה בוינה (ינואר  1930); "מנוף הכיבוש של שלטון הקהל 10 מיליון יהודים - להרס ולכליון"; "... שאלת היהודים בעולם עומדת כיום בצורה יותר חריפה משעמדה לפני עשר שנים. העולם כולו מחולק לשתי קטגוריות ביחס ליהודים: ארצות שליהודים אין יותר יכולת לחיות ולהתקיים בהן, וארצות שהדרך אליהן סגורה ליהודים.  (ד"ר חיים וייצמן, "דברים", "מצפה", ג', עמ'  535) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 249)

 

המאפיה הרוסית שהמירה את דתה וגזעה, והייתה אוייב ליהודים -  חטפה את פלסטין;

"רופין: עם יהודי - רוסים דוברי אידיש"; 27.9.1930 - בקונגרס "ארץ-ישראל העובדת", ברלין: הד"ר רופין מרצה על המבנה הסוציאלי של העם היהודי. שסיכומו: עם יהודי הם יהדות מזרח אירופה שיש להם שפה משותפת, אידיש, תלבושת משלהם ופרנסות משלהם, ובמשך המאה התשע-עשרה התקיים ניגוד ביניהם לבין היהודי המתבולל, ויש להם אפשרות להיות בארץ-ישראל אחוז הרבה יותר גדול מהישוב בכל ארץ אחרת... דברי המן אלה, להפקיע את א"י מיהודים משאר מדינות העולם נתקבלו במחיאות כפיים ממושכות ולוהטות. (ב"ג, "זכרונות, כרך א', עמ' 440) (מ. גבאי, "אוליגרכי ", עמ' 250)

 

"א"י עם ירדן - אין בהן פתרון כמותי לשאלת היהודים"; (30.6.1931) - ד"ר חיים וייצמן בקונגרס הי"ז - בזל; "סבורני, כי מראשית צריך היה להבין, שא"י, ואפילו יחד עם עבר-הירדן לא תוכל אף פעם לתת בשום תנאים שהם את הפתרון ה'כמותי' לשאלת היהודים. רק מעטים יתארו להם ברצינות כי היה מקום תיכף ומיד לעליה המונית של יהודי כל העולם מחפשי-המקלט - לא"י.

"ארץ-ישראל עם ירדן פתרון חלקי ל"זקני ציון"; "וחשבנו כי ידיעת הדברים האלה תביא לבסוף לידי פתרון 'איכותי' של השאלה היהודית, ותאפשר לכל הפחות מוצא חלקי ללחץ הגדול שבו נתונים המוני היהודים באירופה המזרחית - זו הייתה תקוות הדור הצעיר, שהיה נתון ללכת אחרי הסיכוי החדש שנגלה לו בא"י. נדמה לי כי בצדק היו הציונים רשאים לצפות להתפתחות כזו של הדברים על סמך הצהרת בלפור והמנדט לפני 1922.   (ח. וויצמן, "דברים", כרך ג', עמ' 615)  (מ. גבאי, "אוליגרכי ", עמ' 251) 

 

 

"מזלזלים בפועלים פשוטים בייחוד של עדות מזרחיות"; "ב-14.10.1930; " מועצת פועלי ירושלים דומה ל'אמריקן פדריישן אוף לייבור': מארגנים פועלים 'מיוחסים' ומזלזלים בפועלים פשוטים, בייחוד של עדות מזרחיות. (בן-גוריון, "זכרונות", א', עמ'  449) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 281)

 

פורע אהרון בקר - "בשליחות העובד"; "התחלנו להקפיד - אף יום עבודה"; "יום ג' 28 אפריל 1931; "ביקרתי היום עם הח"ח רם ושרף בכל הסביבה. במקומות אחדים הורדנו פועלים והפסקנו עבודה. התחלנו להקפיד על כך שפועל מחוץ ללשכה לא יעבוד אף לא יום אחד".      (אהרן בקר, "בשליחות העובד", עמ' 374) 

 

"נאלץ לנקוט בכוח נגד הזקן ובנו - שעבדו בכביש"; "יום ג', 4 באוגוסט 1931; "הבוקר מצאו אנשינו את הקבלן ובנו עובדים בסלילת הכביש. נעשה נסיון לשכנעם כי יסתלקו מן העבודה, מאחר שזו שלנו. הזקן סירב לתביעות אנשינו. נאלצו לנקוט נגדו כוח*). למקום נקרא השוטר אבא. כדרכו, קרא מיד את סעיף 32, האוסר התקהלויות והפרעות. כל-עוד נכח אבא במקום - עבדו הקבלן ובנו, אך ברגע שהסתלק, שוב הוצאו מידיהם כלי העבודה. ... בבואי למקום בשעות הצהריים מצאתי את הקבלן ובנו עובדים. בקושי עלה בידי לשכנעם לעזוב את המקום. (אהרן בקר, "בשליחות העובד", עמ' 384)

 

"משפט על אי-ציות הפך לבירור פומבי";  (יום ב', 27 באפריל 1931); "בפסק דין של משפט החברים מוזהר א.פ. שאם יחזור ולא יציית להוראות נציג ההסתדרות - יוצא משורותיה. הוא נתבע על-ידי ועד הפועלים על אי ציות לדרישת נציג ההסתדרות להפסיק את עבודתו בפרדס שפי. המשפט היה לבירור פומבי והיה לו הד רב ברחבי הציבור, מבחינה זו השגנו מבוקשנו. (מ. גבאי, "אוליגרכי ", עמ' 374)

 

בן-גוריון - מתוך סקירה בוועדה המדינית בלונדון; "וייצמן הקריא מכתב של מגנס (1930)  בלי הסכם יהודי-ערבי לא יוטב המצב. "ברנרד כהן הסביר עמדת האמריקנים (היהודים האמריקנים שנצטרפו לסוכנות היהודית בקונגרס של 1929) והדגיש שאינו מביע דעת עצמו. האמריקנים רוצים במשא-ומתן עם הערבים, אך ורק על יסוד המנדט, אולם הם סוברים שמשא-ומתן עם ערבים לא צריך להיות כפוף לעמדת האנגלים. אין חובה לקבל יחס האנגלים לעמי המזרח. לדעת האמריקנים אין אנו יכולים להצטמצם רק בדאגות לעצמנו. עלינו לסדר עבודתנו גם לטובת הערבים. (בן-גוריון, "זכרונות", כרך א', עמ' 403)

 

"להציג בפני העולם את העם היהודי בחורבנו בפולין וברוסיה"; בן-גוריון, בורח מדיון על שלום בהעלאת "חורבן יהודי פולין" - פגישות בלונדון - 25 ביוני 1930; "... הבוקר נתאסף החצי הציוני של הועדה; "עלינו ברגע זה להציע בפני העולם בכל היקפה, חריפותה וטרגיותה את שאלת העם היהודי בחורבנו הכלכלי והלאומי בפולין וברוסיה. וייצמן קיבל מכתב מוורבורג שהוא נוטה להסתלק, כי איננו מסכים לפוליטיקה הערבית. (בן-גוריון, "זכרונות", כרך א', עמ' 412) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 277)

 

"יש מצד מגנס התקדמות אך היא מסוכנת"; "ביום 29 ביוני 1930 שלחתי מכתב לחברים בארץ ובו כתבתי בין השאר: 'יומים לפני נסיעתי מהארץ הקריא לפני מגנס את תכניתו החדשה, ששלח עוד מקודם כנראה לאמריקה, והמציא אחר-כך גם לוייצמן. בתכנית זו יש מצד מגנס התקדמות ידועה, אבל התכנית כשהיא לעצמה מסוכנת. (בן-גוריון, "זכרונות", כרך א', עמ' 413)

 

"הצ'רצ'לים הקטנים שלנו מאמינים  שיכולים להתעלם מהערבים"; "אנו עומדים לא רק בפני הערבים תושבי הארץ בלבד. ידענו שארצנו מוקפת מכל עבריה ארצות ערביות: מצפון, ממזרח, מדרום. סוריה, מיסופוטמיה, חצי-אי ערב, מבלי לדבר על מצרים, לוב, תוניס, אלג'יר ומרוקו ושאר הארצות של אפריקה הצפונית, הנושבות עמים מוסלמים דוברי ערבית. ודרשנו מהתנועה הציונית להסיק מהעובדות האלה את המסקנות ההכרחיות.

 

"אם ברצינות אתם מדברים על הגשמת הציונות - הרי פירוש הדבר שאנחנו נעשים שוב לעם מזרחי, ונוטעים את עצמנו בסביבה גיאוגרפית חדשה. היעלה על הדעת שנתעלם מהכוחות הפועלים בסביבה חדשה זו? אנו עדים למה שמתהווה בימינו אלה בארץ הודו הגדולה.

החינוך שמפלגת 'הציונות הקלה' נותנת לנוער שלנו, החינוך השוביניסטי רווי שנאה גזעית ושנאת פועלים, פוגם בערכים המוסריים של הציונות ויוצר רושם בעולם, כאילו אנו אויבי העם הערבי.  (ב"ג, "זכרונות", ב', עמ' 472) (מ. גבאי, "אוליגרכי פשיסטי", עמ' 304)

 

21.11.1932 - וייצמן בוועידה השנתית של הסתדרות הנשים הציוניות בלונדון; "מחורבנה של הגולה היהודית נבנית ארץ-ישראל. ההפסדים שנגרמו ליהדות בכל העולם עזרו במידה רבה לגידולו המהיר של הבית הלאומי בשעה זו. (ד"ר חיים וייצמן, מצפה, תרפ"ז, "דברים", ד', עמ' 695) (מ. גבאי, "אוליגרכי", עמ' 327)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 אגרת 6 - עליה שניה

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות