אגרות שנשלחו לר"מ ישראל, לחברי הממשלה ולחברי בית המחוקקים הישראלי

אגרת חמישית 15.10.2015

 

כוהניו של אחד העם ביצעו ג'ינוסיד ביהודי פלסטין. מונעו מהם כספי סיוע ועבודה, גבו 20% משכר רעב שאין בו לקיים את הנפש, נטלו היטלים ומסים וגרמו למותם של רבבות בייסורי רעב; ובאותו זמן חופרים בורות ליהודי אירופה - עם דרישת אוטונומיה איקס-טריטוריאלית-אישית ליהודי הארצות המובסות במלחמה, ומלבים את האנטישמיות והגזענות שהביאה לעליית היטלר לשלטון

 

 

למכותבי הנכבדים המורמים מעם, שלום.

באגרת החמישית שבידכם, מאות אחדות של אנשי העלייה השנייה, הם כבר ממשלת צ'רטר, יורשים את האדמות והנכסים של הגרמנים, וטובלים בכסף הבריטי שוויצמן מפזר. ורבי שנור, בן-הלל הכוהן, מחותנו של אחד העם, שהפך לשר מדינה, מתחלחל נוכח כוונתו של לבונטין לשתף את יהודי מצרים, "כזאת לא תהיה... שלא יבואו זרים..!". ומסחר? גיסי פבזנר.  ו"על גלי רבבות היהודים המומתים בייסורי רעב; דבר אחד ברור לנו - קומתנו הזדקפה!". הם סגרו את הארץ בפני יהודים, גם בפני "מיליוני יהודי רוסיה המתים ברעב והתעלמו מקיומם של היהודים בארץ. ב"מועד" (1961)  40" שנה לאחר יסוד ההסתדרות. יש אזכור  למזרחי - גר!";

 

ראינו את 62-25 אלף העולים מרוסיה בעליה הראשונה, על פי ההיסוריוגרפיה ה"ציונית", כאשר לארץ הגיעו מאות פליטים, ולאחר שלא מצאו את אוליפנט ו-50 מיליון הלי"ש, חוזרים לרוסיה, משאירים 40 מילדיהם במיסיון. ובארץ נותרו עשרות משפחות פליטים חסרי כול. חיים אמזלג, שייסד את ראל"צ, נטל הלוואה בבנק, לתשלום מחיר האדמה. ומ-24 הביל"וים שהגיעו לארץ נותרו תשעה, לאחר שלא מצאו את אוליפנט ו-500 מיליון הלי"ש שהבטיח. הביל"וים ביקשו לכבוש את הארץ והתקנון שלהם, הכעיס את הברון רוטשילד, שקבע: "זה תקנון  של כנופיה ונדליסטית שביקשה להשתלט על גופו וממונו של העם ולעשותו עבדים תולעים".

 

ה"ציונים התייחסו ליהודים, לכול היהודים, כאל אויב שיש ליטול ממנו נדבות, תרומות וסיוע, כמיטב יכולתם, ולחפור בורות מתחת לרגליו. אברהם מויאל, אחד מגדולי הסוחרים ביפו, בן 37, התנדב לשמש בא-כוחם של "חובבי ציון" הרוסים הוא בנה את פ"ת בסגנון אירופי, באונו בממונו ובחיו. בגיל 38, אם בגין דריכה על מסמר או מחלת הסכרת, התפתח נמק ברגלו, ומת.

המפעל שהרים אברהם מויאל, אמור היה לעלות הרבה יותר מ-200 אלף פרנק. אילו היה אברהם מויאל מקבל סכום כסף נוסף על 72 אלף הפרנקים שקיבל. הדבר היה מתפרסם. מאין בא הכסף ששימש את מויאל לבניין 38 בתים, רכישת 60 דונם האדמה, בניין מקווה ובי"ס, ביסוס הביל"וים בגדרה, תמיכה ביסוד המעלה, תשלום כספי תמיכה לקרבנות הפרעות וכו', את זה אף אחד לא חקר. שכן, לאחר מותו, עשו לו ה"ציונים" רצח אופי.

 

ב.דינבורג [דינור], כתב: ''עלינו לזכור, כי ספרדי הוא וכבד לנו לבוא עד תכונתו''... 'כבדהו וחשדהו'! זאת היא עצת חז"ל, ועל עצה זו עלינו לשמור. וכאשר כול המושבות והמפעלים לקליטת רבני שלטון הקהל, נעשו בידי יהודים ערבים ו"ספרדים"; דמיון ובלוף ב"המהפכה הציונית" נכתב: "לעזי-הנפש שהגיעו לא"י הסתבר שאין להם לצפות לעזרה אלא ממזרח-אירופה".

ואילו בעלייה השנייה 200-180 כוהניו של אחד העם שהגיעו מאורגנים בפלוגות צבא, ייסדו את טרסט הפשע "המפתח המפלגתי" (1910), שסגר בידיהם את השלטון והשלל, היהודי באשר הוא. ומאז הם מנעו תוך שימוש באלימות, התארגנות של מי שלא השתייך לשלטון הקהל הרוסי.

 

"להשמיד ולרשת את הישראלים"; "... הקולטורה של חברינו, שממנה אנו רוצים ללמוד ואותה אנו רוצים לחקות אצלנו, נכריה היא לנו, בכדי שנוכל  או נרצה להיכנס לתוכה ולהיבלע בה. אנו רוצים בקולטורה שלהם ברחובנו אנו על אדמתנו אנו, אצלנו, בתוך עמנו. ... ו"מה לי ולספרדים? לפי דעתי , זה כבר עם אחר..!"; ומחרימים ומנדים את היהודים, ומשתמשים בתימנים למען אידיאל שאין בו חלק לכלל ישראל

 

ובהזדמנות ראשונה, במהלך מלחמת-העולם הראשונה עושים כוהני אחד העם ג'נוסייד ביהודי פלסטין, נוטלים את הסיוע של יהודי מצרים, גרמניה וארה"ב במטבעות זהב, כובשים 20% משכר רעב, שלא היה בו כדי לקיים את הנפש, ועוד מסים והיטלים, וגורמים למותם של 60-50% מיהודי הארץ. בייסורי רעב.

 

 

 

את האגרת השנייה סיימתי ב"אם יש מישהו שקרא את כתביהם של מנהיגי "חובבי-ציון"-ה"ציונים", הסופרים, העסקנים וההיסטוריונים, של שלהי המאה ה-19 והמאה ה-20, וזוכר משהו, יתכבד להגן על ההיסטוריה ה"ציונית", והאשמותיו של מרדכי גבאי, ובראש וראשונה על הטענה, ש"חובבי-ציון"-ה"ציונים", היו מאוחדים מ"לא זו הדרך" (1889), לכבוש ולשעבד את היהודים; ומ-2002, (גזר הדין של אבי הנאציזם היהודי, אשר בן ישעיה גינזבורג, אחד העם, שגזר כלייה על קהילות ישראל ב"ייעלמו וייכרתו"), לסייע ל"העלמתם וכריתתם" של קהילות ישראל, ע"פ ה"ייעלמו וייכרתו" של אחד העם. וכול הרעה שמצאה את היהודים ב-100 השנים האחרונות מידיהם באו." אך למרות קריאותי מזה שנים, אף אחד מההיסטוריונים והפובליציסטים ה"צייונים" לא התייצב להגן על ההיסטוריוגרפיה ה"ציונית", זאת משום שהתיעוד ההיסטורי של גבאי שהוא בבחינת איסוף מחטים אחדים במתבנים ובערימות שחת, מהווה הודאה של מנהיגי ה"ציונים" בפשעים שביצעו, ואי-אפשר למחוק את אותן גיליונות-אישום.

 

עד כאן לא ידעתם, ניחא. אך כעת, כאשר אתם יודעים, למה לא להשיב לתודעה הציבורית את היהודים עם דת התרבות היהודית? עם הנדיבות, הפתיחות, האנושיות והנכונות לסייע לאחר, גם השונה והזר. מדוע לא לחנך את הדור הצעיר מהמעון והגן על ערכי היהדות האוניברסאליים, במקום אגודות הפועלות במימון ממשלתי להחדרת בית המקדש, על הר הבית,  לחזית המחשבה היהודית.

למען הסר ספק הבהיר ראש המכון ומייסדו, הרב ישראל אריאל "כי דינם של גויים המתקרבים אל הר הבית – מיתה. זהו המקום הקדוש ליהודים,  שאין בו דריסת רגל לאדם זר",  אמר הרב, "כפי שנאמר  -'הזר הקרב יומת'".

"אנשי המכון מנסים בימים אלו לגייס כספים באתר הגיוס האמריקני indiegogo, זאת לאחר שלפני שנה גייס מכון המקדש באותו אתר למעלה ממאה אלף דולר עבור פרוייקט מיפוי אדריכלי של בית המקדש.  (נרג, יהדות, 16.7.2015)

פרעות תרפ"ט עם מאות הרוגים התרחשו, לאחר הפגנה ריויזיוניסטית בכותל, וסירובם של מנהיגי הציונים לחתום על המשך הסטטוס-קוו, ועלייתו ההפגנתית של שרון להר הבית (2000) פתחה את האיתיפאדה השנייה. בית-מקדש על הר הבית, יפתח עידן של כאוס ליהודי באשר הוא.

 

 

מה יכול להיות משותף ליהדות האוניברסלית, שהעמידה את האדם במרכז ההתעניינות והעשייה של הקהילה וסייעה לנצרך ולחלש, גם האחר והזר, יהדות הפתיחות והאחווה, יהדות ואהבת לרעיך כמוך, ומה דעליך שניא, יהדות "כי ביתי בית תפילה יקרא לכול העמים", ולרבני העוולה, הגזענות והשחיתות,  שמתירה לעצמה לאכול את החלשים, שאינה מקיימת את "ששת ימים תעבוד", ועושה שבעה ימי שבת..!, שמתירה את דמם של הפלסטינים, גזלת אדמתם ותנובת ארצם. רבנים שנתנו לבן-גוריון היתר להפקיר שישה מיליון יהודי אירופה, כדי לקבל תמורתם מדינה , למען רווחתם..!

התשובה היא, עם כול הכאב, לא רק שאין דבר משותף בינינו לבין רבני העוולה האשכנזים, אלא שהם הינם האוייב היותר אכזר שקם ליהודים מעולם, שחתרו/חותרים נגד קיומו של היהודי באשר הוא, וכבר הרעילו את מוחותיהם של רבים מצאצאי היהודים לחשוב, שאין מה לעשות, ואם אתה מבקש קידום, תלחם במתנגדי השלטון, תלך להתנחלות או תפרע בפלסטינים.

 

 

מכינים את השואה ליהודי אירופה -  אוטונומיה אישית-לאומית..! ברל כצנלסון - ב"צדק לאומים": "במנשר של המשלחות הסוציאליסטיות הניטרליות אשר התאספו בשטוקהולם באוקטובר תרע"ז, לפני הצהרת בלפור, נאמר: 'פתרון בינלאומי של שאלת היהודים, אוטונומיה אישית בגלילות רוסיה, אשר שם חיים היהודים בהמוניהם, שם צריכה האוטונומיה האישית-לאומית להיות מובטחת להם. הגלילות האלו שייכות לרוסיה, אוסטריה, רומניה ופולין. התפתחות הישוב היהודי בארץ-ישראל צריכה להיות מובטחת במשפט-הלאומים".  (ברל כצנלסון, כתבים, כרך א', מהדורה שלישית, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, עמ' 221)

 

 [אוטונומיה אישית-לאומית ליהודי ארצות המזרח הרוסי והאימפריה האוסטרו-הונגרית, פירושה שהיהודי, היכן שיימצא, הוא מהווה מדינה אוטונומית-עצמאית. אוסישקין, ייסד אוטונומיה-אישית לאומית, באוקראינה, בחסות צבא הכיבוש האוסטרי, וכאשר אוסטרו הונגריה נכנעה ללא תנאי, המליצו ה"ציונים" למסור את השלטון לאטמן פטליורה, שעם כניסתו החלו פרעות, מלוות ברצח שוד והרס הרכוש. וכאשר יהודי אוקראינה התבוססו בדמם, השתתף אושיסקין בוועידת ורסאי, כבא-כוח העם היהודי, בשירות בריטניה, שם דרש אוטונומיה-אישית לאומית ליהודי הארצות המובסות. והאנטישמיות והגזענות התפשטה כאש בשדה קוצים והעלתה את הטלר לשלטון.

שלטון קהל "בני הגבירה" חששו מאוד מפני "בני השפחה", שהשתחררו מתחת למגף שלהם. הם מנעו יציאתם לאנטליה, סוריה ועיראק, שהציע השולטן עבד אלחמיד להרצל, הם התנגדו ליציאתם למיסופוטמיה, שעלתה שוב ב-1909, והתנגדו להצעה פלסטינית ערבית ב-19.12.1937, לאפשר כניסת 100.000 יהודים לשנה לפלסטין, ולפתוח את שערי ארצות ערב בפני יהודי אירופה, בהסכם. שהיה מייתר את  התרחשות השואה, אך ה"ציונים" דחו את ההצעה והמשיכו לחפור בורות מתחת לרגלי יהודי אירופה]

 

"המלחמה נתנה  -דחיפה, השתלטו על מקורות הקיום"; "- - בראשית תרע"ט נתקיימו 32 קבוצות, ובהן 446 פועלים ופועלות, וברשותן שטח של 17.000 דונם, מהן 16 קבוצות פלחה, 7 קבוצות נטיעות, - - המלחמה נתנה דחיפה עצומה להתארגנות הקבוצות של הפועלים..  (צבי אבן-שושן, "תולדות תנועת הפועלים בארץ-ישראל", עמ' 385) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 312)

 

בן-צבי,  מנהיג  "פועלי-ציון", המפקד העליון של קלגסי אחד העם, מוריד "פקודות-יום" לצבא הקומיסרים, לגיון הזרים בשרות בריטניה; (29.9.1918); "אנחנו אלפי הלגיונרים, הננו רק חלוצים";   (יצחק בן-צבי, "אגרות, גדודים", עמ' 27) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 224)

 

בן-גוריון - מקהיר - לרחל ינאית (4.10.1918) -  "כמעט כמו שציפיתי מראש המאורעות שנתארעו בינתיים,...";  (בן-גוריון, "אגרות", כרך א', עמ' 397) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 226)

 

ברל כצנלסון, "לקראת הימים הבאים", בוועידה החקלאית השביעית, פורים תרע"ח; "הנה בא הרגע אשר אליו ציפינו זה כמה. נפלו אזיקים. חלפו חיי השבץ, חיי הדראון, חיי הבלהות, אימת ההרס והחורבן, אשר ריחפה כל השנים האלה על מפעל החיים של שני דורות לעבודת הגאולה וליסוריה...(ברל כצנלסון, "כתבים",  א', עמ' 60/63) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 227)

 

על גלי רבבות היהודים המומתים בייסורי רעב; "דבר אחד ברור לנו - קומתנו הזדקפה!"; (יוסף שפירא, "עבודה ואדמה", כרך א', עמ' 283) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 311)

 

 "נתרוקנה העיר ירושלים מיהודיה. בעברך בחוצות העיר אין אתה פוגש עוד יהודים על כל מדרך כף רגל, ואין אתה מרגיש עוד, כמו בשנים כתקונן, כי העיר כולה יהודית. בבית התפלה של חב"ד אין 'מנין' -  אמר לי אחד הזקנים בעצב, - -

"גם מבנות יקירי ירושלים עסקו בזנות"; "בין חמשה עוברים ברחוב תחזינה עיניך ארבעה חגורי חרב ונושקי נשק. ובני הצבא, הטורקים ואף הגרמנים, בשבתם שנים אחדות בירושלים הרבו מאוד לשחת את המידות בבנות העיר הקדושה. והפריצות שתה קן לה בכל העיר, ואף בתוך בתי בני ישראל. הרבה עניות עושה, והרעב אבי כל חטא ועוון, כי פשתה נגע הפריצות בבתים רבים מאחינו, וגם מבנות יקירי ירושלים התמכרו לבושת. וכאשר באו עתה האנגלים ויכבשו את ירושלים, הם דואגים לשום משמר על בני צבאם, ובמבוא 'נחלת שבעה' טבלא עם כתובת, שאסור להיכנס אל תוך השכונה ההיא המפורסמת לפריצות.   (מ. בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך ד', עמ' 165)

 

"הביאו לקלפי נשי תימנים ונבחר ועד שחור"; רבי שלטון קהל שהפך לשר המדינה של ממשלת הצ'רטר; "הביאו אל הקלפי נשי התימנים ונבחר ועד שחור כולו. -   הועד הישן ימשיך..! "מובן, שוועד העיר לא יתערער בגלל הבחירות החדשות האלו, והוא ימשיך את העבודה.."  (מ. בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך ה', עמ' 134/5) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 229)

 

הפרדה והתבדלות - שיאפשרו החדרת נסיוב התנשאות ושנאת האחר; "צריך להוציא את סופרינו, פועלינו ועסקנינו  הרחק  מן  הישוב"; לרחל ינאית (14.6.1918); "המשמעת אינה מעיקה על האדם, אם אינו רואה בה עול נפרז.  (יצחק בן-צבי, "אגרות, גדודים", עמ' 8-9) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 231)

 

"סוקולוב מסכים של"פועלי-ציון" יהיה שר בממשלת הצ'רטר"; לרחל ינאית (6.9.1918); "והאיץ בנו שנמהר בדבר, כדי שבא-כוחנו יספיק להיכנס לתפקידו כל עוד ד"ר וייצמן נמצא בארץ". (יצחק בן-צבי, "אגרות, גדודים", עמ' 21) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 232)

 

לרחל ינאית (8.9.1918); "את ההחלטות אני מוסר לך באופן רשמי לדרוש בכל תוקף... ובאופן אולטימטיבי; (יצחק בן-צבי, "אגרות, גדודים", עמ' 22)

לרחל ינאית (24.9.1918); "דברי עם ביאנקיני שהגדודים ישתתפו בכיבוש צפת";  (בן-צבי, "אגרות, גדודים", עמ' 22) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 236)

 

כאשר רבבות יהודי פלסטין מתו בייסורי רעב, קלגסי אחד העם פנויים לשמוע הרצאות; ר' ברנר: "בספרו של אפלטון על הממלכה ידובר נכבדות רק בשני המעמדות הראשונים: המושלים ואנשי-הצבא. המעמד השלישי, העם, הרי אינו ענין לפוליטיקה, כי אם לאיקונומיקה, מין קארטופאל, רחמנא ליצלן, ומה יש לדבר על אודותיו? רק שתי המחלקות הראשונות חשובות ברכבת המדינה; רק שני המעמדים הראשונים נושאים עליהם את עול הממלכה, ובזכות זה פטורים הם לגמרי מעול כלכלה ודרך ארץ, שאותו מושך העם לבדו. חלוקת-עבודה גמורה! ("האדמה", תרף, כתבי י. ח. ברנר, כרך ג', ההסתדרות  הכללית של העובדים בא"י, עמ' 467)

 

להבדיל בין הכובש לילידים - כהבדל שבין טומאה לטהרה; "אפלטון עוד מרחיק לכת. בחלוקה זו לא סגי ליה, הוא מעביר קווים בין שני המעמדות העליונים לבין המעמד התחתון, עד כדי להבדיל ביניהם הבדל מוחלט, הבדל שבין טומאה לטהרה, ברוח הכיתות ההודיות, והכל לשם היושר והצדק!  ובאמת, כלום אין היושר-צדק דורש תשלום שכר לכל אחד כפועלו? אפלטון חשב, כי רק באופן כזה תינתן האפשרות לחנך ולהכשיר את אנשי הצבא והשלטון למילוי תפקידיהם המיוחדים. מתוך שלא יהיו להם דאגות העולם השפל, לא יהיו להם כל אינטרסים, שיוכלו לבוא בניגוד עם אינטרסי הממלכה, זאת ראשית. והשנית: החלוקה המעמדית החמורה תגרום לטוב במובן הבחירה הטבעית. הממלכה משגיחה שלא ידבק ארור בברוך למען יגיע הברוך לברכה הכי קיצונית. לתכלית השבחת המין הכל מותר, לרבות  אונס [מצד] הממלכה בדברים שבינו לבינה. ...

 

החלשים, בעלי המום והנולדים ללא רשות – לא יחיו; "אפלטון סבר שהפילוסוף לעולם אינו טועה ושאיש ההמון אין לו רשות לבחור ולעשות דבר לפי רצונו, כי אם חייב הוא בכל לקבל עליו את גזירת הפילוסוף-המחוקק. הממלכה גוזרת בת פלוני לפלוני! מה שנוגע לאנשי-הצבא, הנה אין נישואיהם נישואין קיימים לעולם, וביד הממלכה לחבר את הזוגות ולהפריד ביניהם כרצונה, לשם הברירה הטבעית המכוונת ולשם השמירה על אנשי הצבא מפני פניות ונטיות פרטיות, העלולות לצמוח על קרקע חיי הנישואין הממושכים. חיי-הזיווג הקצרים, האפלטוניים, ניתנים לאנשי-הצבא כגמול בעד הצטיינות מיוחדת במלחמה או בעד מעשים טובים אחרים ומשמשים לאינטרסים של ממלכת-העתיד.

"המשפחה נעדרת בין שומרי ממלכת אפלטון. כמו הקשר בין האיש ואשתו, כן גם הקשר בין ההורים והילדים אסור שיעמוד לאורך ימים. מיד אחרי הלידה יינתק הילוד מעל זרועות הורתו ויימסר למיניקות אשר בבתי-הגידול הציבוריים. ההורים לא רק שאינם דואגים לילדיהם ואינם מחנכים אותם, אלא גם אינם יודעים ומכירים אותם. במקום יחסי ההורים הנהוגים מתהווה צורה חדשה של קורבה: כל הילדים בהמשך זמן ידוע נחשבים לאחים ולאחיות, וכל הגדולים זכרים ונקבות, שיש להם בנים בקבוצה זו, נחשבים לאבות ולאמות לכולם. את החלשים בעלי המום, הבלתי-מוצלחים בכלל, וכמו-כן הממזרים, היינו שנולדו שלא ברשות הממלכה, לא יחיו. מספר הילדים הנחוצים יסודר על פי הממלכה, בהתאם לצורך באנשי-צבא.   ("האדמה", תרף, כתבי י. ח. ברנר, כרך ג', ההסתדרות  הכללית של העובדים ב"א, עמ' 469)

 

"מה שנוגע לרכוש, הנה כמו לכוהנים וללויים, על פי תורת משה, כך גם למושלים ולאנשי הצבא בממלכת אפלטון אין חלק ונחלה בקנין הפרטי, כי הממלכה היא אחוזתם ונחלתם. אנשי-הצבא חיים חיים 'קומונאליים' גמורים: בדירה, באוכל, בחיי המין - סמוכים הם על שולחן הממלכה, יותר נכון, על שולחן העם, הדומה לחמור והעובד בשבילם כחמור. ...

"החינוך במידה ידועה אף הוא עוד בידי הממלכה; סעודות משותפות רצויות. סדר המלאכות ומשלוח-היד נעשה ע"י הממלכה בכל חומר הדין, הרבה יותר מאשר בחברות-בעלי-המלאכה של ימי הביניים. המסחר אף הוא אינו חופשי: רק הזרים רשאים לעסוק בו ותחת השגחה מעולה וחמורה. ("האדמה", תרף, כתבי י. ח. ברנר, כרך ג', ההסתדרות  הכללית של העובדים ב"א, עמ' 470)

 

"הנה האופי הארכי [הפטריארכאלי] של הממלכה נשאר בכל תקפו. הסתדרות שלמה של  פקידים דואגת לשמירת הסדר בממלכה. המסחר אינו חופשי: רק הזרים רשאים לעסוק בו  ותחת השגחה מעולה וחמורה. אסור להכריז על סחורה בשוק, והעובר על זה חייב מלקות. אסור לעמוד על המקח, אסור לבקש יותר מן המחיר. אסור להכניס מן החוץ דברים שבמותרות ואסור להוציא לחוץ-לארץ צרכי אוכל נפש. אזרח שלא הגיע לגיל ארבעים שנה אסור לו לצאת חוצא לארץ, אם לא בשליחות של טובת הכלל. הדת אינה עניין לכל פרט ופרט, אלא הכול חייבים להיות בני דת-המדינה. ("האדמה", תרף, כתבי י. ח. ברנר, כרך ג', ההסתדרות  הכללית של העובדים ב"א, עמ' 472/1)

 

"האינטליגנציה מהי ?" 

"עוד אצל אפלטון מוצאים אנו, כידוע, ציור בהיר ממדינה דמיונית, שמושליה - פילוסופים, חכמים, ראשי האינטלקטואליות היונית העתיקה. רק 'החכמים האמיתיים', כלומר אלא שהשיגו 'מדרגה גדולה' בהסתכלות באידיאות הנצחיות - רק הם מסוגלים להציל בני-חלוף מרשת הטעויות בעולם-השקר הזה ולאחד אותם בקשר מדיני עליון בל יינתק.

"בקצרה: השלטון לבעלי-השכל, הממשלה לאינטליגנציה; "בהיר ובולט הוא הציור של תכנית המדינה האידיאלית אשר לאפלטון. ומה אנו רואים בו בפועל? בפועל אין אנו רואים שם אלא ממשלת-עריצים משכילה, השוללת כל חופש מבני-האדם, הגוזלת כל זכות מהאדם העובד, הסוגרת עליו את כל הדרכים לבלי צאת ולבלי בוא, השמה כבלים על הכל בשם איזה משרד גדול ל'נימוסין' ו'סדר נכון'.  (י. ח. ברנר, כרך 3, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשכ"ז, עמ' 362)

 

"אצל האינטליגנט-החכם הכול מלה, הכול סכימה, בלי תוכן קונקרטי. הוא יודע הכול ואינו יודע כלום.

"ונטיה עוד יותר רבה ועוד יותר גרועה לפטישיזמוס רעיוני אתה מוצא אצל האינטליגנציה בבית-החרושת שלה ליצירת אידיאות שימושיות, דיני הנהגה, אידיאלים, פרוגראמות. כאן הרי צריך, בעיקר, לא להוכיח, כי אם להשפיע, לעשות רושם, להכריח, שתקובל הלכה זו או אחרת, ומובן, שכל מה שהאבטוריטט יותר גדול, יותר כללית ויותר החלטית היא השפעתו. (ברנר, כרך 3, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, הקבוץ המאוחד, תשכ"ז, עמ' 461)

 

רבבות הומתו בייסורי רעב, ובמחסני ה"משביר" של שלטון הקהל מצרכי מזון ב-130.000 פרנק; "בפתח-תקווה הקים הועד המרכזי של פועלי יהודה מחסן, שסיפק מצרכי-מזון לשמונה מאות נפש. אפשרויות המחסן להוזלת המחירים היו מצומצמות. הוא קיבל את החיטה ממחסן המושבה ומכר אותה בתוספת הוצאות. עם הקמת ה'משביר', לו הסתנף המחסן, גדלו האפשרויות לבוא לעזרת הנצרכים. [קלגסי אחד העם בלבד]

"ההון העצמי הראשון של 'המשביר', כ-1.500 פרנק, רוכז מדמי מניות שנרכשו בעיקר על-ידי הקבוצות בגליל. לאחר מ"נתן המשרד הארץ-ישראלי הלוואה בסכום של 13.000 פרנק. ... 'המשביר' התחיל מספק גם מצרכי-מזון נוספים וכן הלבשה. לקראת חג הפסח אפה 'המשביר' מצות. 'המשביר' דאג גם לחילופי סחורות ותוצרת. מיהודה נשלחו לגליל ריבה, שמן, מלח, גריסים; ומן הגליל ליהודה - קטניות, חיטים, בדים. הובאו סחורות גם מדמשק. הון המניות גדל עד ל-7.000 פרנק. עם היאסף הגורן בשנת תרע"ז 1917 רוכזו במחסני 'המשביר' מצרכי מזון בסכום של 130 אלף פרנק. (יוסף שפירא, "עבודה ואדמה", כרך א', עמ' 298)

 

המוסלמים ראו ב"ציונים" הרוסים יהודים, שחיו אתם במשך כול ההיסטוריה, ובפגישה של האמיר פיצל עם חיים וויצמן; "הערבים תומכים בהצהרת בלפור  כל היהודים הנרדפים רצויים";

"ה'טיימס' הלונדוני מיום 12 לדצמבר 1918 -  כשנה לאחר מתן הצהרת בלפור, פרסם הצהרה שמסר האמיר פייסל, בנו של המלך חוסיין, לבא-כוחו של 'רויטר', ובה נאמר:

"שני הענפים העיקריים של המשפחה השמית, הערבים והיהודים, מבינים איש את אחיו, ואני מקווה, שלאחר חילופי דעות בועידת השלום, שתודרך ברעיונות של הגדרה עצמית לאומית, כל אחת משתי האומות תתקדם בהצלחה לקראת הגשמת שאיפותיה. הערבים אין עינם צרה ביהודים הציונים, ובדעתם להתיחס אליהם כהוגן, ... יאחזו בכל האמצעים הדרושים לאמץ ולעודד עלית היהודים לארץ בקנה-מידה רחב, ובמהירות האפשרית יעמידו את היהודים על הקרקע. "אם הם יהוו רוב - יהיו הם השליטים". (בן-גוריון "במערכה", ב', עמ' 132)(מ. גבאי, "שואה", עמ' 133)

 

שר-מדינה הנציונל-"ציוני": "ליבונטין מנסה לשתף "ספרדים", כזאת לא תהיה... שלא יבואו זרים..!; ובכלל רבות תקוותיו היישוביות באחינו בני ארץ מצרים. הדבר שאנו מפחדים ממנו, הדבר שאנו צריכים לאחוז באמצעים שלא יעשו בארץ ישראל, באדמתה, בעסקיה, באוצרותיה הטבעיים 'כמעשה ארץ מצרים', שלא יבואו זרים וייקחו את אדמתנו ויעשו את כל אוצרותיה קניין עמים זרים, - הדבר הזה חביב על ליבונטין ולזה הוא מחכה!.. על האפ"ק היו תמיד חביבים  הלקוחות הערבים, אחינו הספרדים, לא מפני שאחינו  המה,  אך מפני שהמה מדברים ערבית  וצרפתית, אם כי רחוקים היו מן הלאומיות העברית ומכל שאיפותינו; ועכשיו - עוד צעד לפנים בדרך הזה: חבה יתרה אל עסקני מצרים, אל גביריה וסחרניה, כי המה יבואו לנצל את ארצנו, ולקצור ברנה את אשר זרענו אנו בדמעה!..  (מ. בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", ה', עמ' 145) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 313)

 

רבי שנור, שהפך לשר מדינה; מסחר...? - גיסי פבזנר..! "ספר לי היום וייצמן, שגיסי ש. פבזנר יבוא הנה. הוא קבל את הרשיון שבקש, להעביר מלונדון את אשתו לשוייץ, אחר כך יבוא לא"י. במקצוע המסחר של הארץ מלא גיסי זה תפקיד נכבד עד מאוד, בהיותו איש חי, רב-פעלים וקושר על נקלה יחוסים מסחריים, ולא יוסיפו עוד סוחרי מצרים וסוכניהם לפשוט את עורנו מעל בשרנו.  (מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", ה', עמ' 66)  (מ. גבאי, "פורע", עמ' 237)

 

"לגבות עדות מיוסף ושמואל בכתב!";  לרחל ינאית (18.11.191); "הנני להזכירך שתשתדלי להיות בגליל לגבות עדות מיוסף ומשמואל בכתב;  העדות בקשר למטבעות זהב, שאנשי ה'שומר' קיבלו אותו לידיהם. לאחר הכיבוש האנגלי ענו שהוציאו אותם לצרכי שמירה והגנה. (בן-צבי, "אגרות, הגדודים", עמ' 42/3)

 

 לרחל ינאית (10.3.1919) "תעירי נא, רחל, את אוזן ביאנקיני כי יש לדעתי סכנה בזה שהגדוד שלנו מקבל צורה לא יהודית. (בן-צבי, "אגרות, גדודים", עמ' 58) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 239)

 

לבן עמי, ג'יניבה, 19.6.1919; "כל אחד רוצה את הארץ אך לפי רוחו או שאינו רוצה בה כלל. אכן זו טרגדיה! התוצאות הן שכל בעל מצפון ותם לב בורח ממנה ומצפה לימים אחרים". (הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 545)

 

לרחל ינאית (28.9.1919) "אני לא ידעתי שהישוב כל-כך ירד פלאים. עוד לפני זמן קצר מנתה חברון אלף וחמש מאות נפש, וכעת לא נשאר אלא רבע.  (בן-צבי, "אגרות, גדודים", עמ' 111);

כזכור סיפר בן-צבי ב"זיכרונות  ורשומות", עמ' 131, שבחברון כאלפיים יהודים, מהם 266 אשכנזים, ואם נותרו כ-375 ניצולים, פחות מחמישית. אפשר לשער שגם מכלל ילידי פלסטין שרדו חמישית או פחות. (מ. גבאי, "פורע", עמ' 239)

 

לרחל ינאית  (30.10.1919) ; "וייצמן הציע לנו סידור בית-חרושת מודרני לחמרי בנין. בית חרושת זה יעלה במאה אלף פונט והכסף לזה יש בידו. בית החרושת יעסיק מאתיים איש." (בן-צבי, "אגרות, גדודים", עמ' 121) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 245)

 

ברל כצנלסון שעקב ה"דיל" עם בן-גוריון הפך למנהיג מספר שנים בהיררכיה של ממסד שלטון הקהל, משתתף בועידת לונדון; "צריך לציין שזוהי הפעם הראשונה שאגף העבודה הכניס את באי-כוחו לתוך הועד הפועל הגדול המחודש, אשר בעצם חדל מזמן להיות ועד פועל ונעשה עכשיו לכעין פרלמנט ציוני קבוע. - -    (ברל כצנלסון, "כתבים", כרך א', עמ' 256)

 

לרחל ינאית  (2.11.1919)  - הרכוש הגרמני למפלגות ה"פועלים";  "כשהזכרנו לפני חיים את שרונה [כיום הקריה וסביבתה] שאל אם אפשר יהיה להספיק דבר מה בשנה זו, אך מלבד שרונה הרי באים בחשבון טירה וראש הכרמל, בית לחם [הגלילית] ושפון [מוסד חקלאי גרמני שנקרא בערבית ביר סלים] ויש אומרים גם הדיר הגדול של כפר חרתיה [כיום סביבות קיבוץ שער העמקים]. (מ. גבאי, "פורע", עמ' 240)

 

רבי שלטון קהל פונה למחותנו, ר' אשר גינזבורג, לחיזוק מעמדו בממשלת הצ'ארטר של וייצמן; "וייצמן היה בטוח שאף שיק לא יצא מבלעדי חתימתי!"; הד"ר וייצמן אמר לי, שמצא לנחוץ לטוב לעכב את משלוח מכתבי, כי חס הוא על אחד-העם, היושב רחוק אלפים מיל מארץ-ישראל, והוא ידאג מאוד, (מ. בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך ה', עמ' 94) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 249)

 

"סוקולוב התנה - תמיכה איטלקית רשמית"; תקציר מחקרו של יצחק מינרבי, העוסק באישיותו המופלאה ופעילותו הברוכה - עד לרציחתו בעת מילוי תפקידו בשירות ה"ציונים" - של לוי ביאנקיני בוועד הצירים (ממשלת הצ'ארטר), כשלוחה של הממשלה האיטלקית. ושלוחה של הממשלה האיטלקית למה? היות ועל בקשת אנג'לו סרני, נשיא הקהילות  היהודיות באיטליה, לצרף יהודים איטלקיים למשלחת הצירים של וייצמן התנה סוקולוב את הסכמתו במתן הצהרה רשמית של הממשלה האיטלקית בתמיכה בתנועה הציונית, ואמנם הצהרת תמיכה איטלקית רשמית בציונות ניתנה.

אף שכאב לאנג'לו לוי ביאנקיני דבר התעלמותם של ממשלת הצ'רטר ה"אשכנזית" מאחיהם ה"ספרדים" ואף שהשתדל לשינוי עמדתם, הוא פעל במלוא כוחותיו למען כלל היהדות, ובמהרה הפך ביאנקיני בכוח אישיותו, לאחד הכוחות המרכזיים בועד הצירים, רכש את אמונם ואהדתם של האנגלים, ה"אשכנזים", ה"ספרדים", המוסלמים והנוצרים בא"י ופעל להקל מצוקתם עד לרציחתו באוגוסט 1920. (תמצית מחקרו של יצחק מינרבי, "הציונות" כרך א', עמ' 300/340)

 

מאשימים הספרדים בעצלות לא מכירים ביהודי דמשק; בדו"ח  לשר החוץ  האיטלקי, מה-24.10.1918  כותב  לוי  ביאנקיני  בין  השאר: "זה שבועות מספר שהצרפתים נקטו עמדה של התנגדות גלויה לציונות, הם מבקרים בפומבי את שיטותיו של וייצמן ומפזרים מלוא חפניים רחשי חשד בין יהודים וערבים, בין יהודים אשכנזים ויהודים ספרדים. במצרים דיבר הסולטאן גלויות נגד הציונות ונגד הגדודים העבריים. חוגיו מתנגדים לציונים, כי היו רוצים שארץ-ישראל לא תהיה בריטית אלא מצרית, וזאת כדי לשמור על אחוזותיהם הגדולות של ערבים בעלי השפעה.

"לדעת ביאנקיני, אין הציונות רוצה לטפל ביהודי דמשק, שמספרם כ-50.000 איש, כי יהודים אלה, הדוברים ערבית, נאשמים בעצלות וברגש לאומי מועט. בדרך-כלל רוחשים אך אהדה מועטה לספרדים... "יהודי ארץ-ישראל אינם נותנים אמון בצרפתים, הנחשבים תומכים ללא תקנה בכנסיה, והם נותנים יותר אמון באיטליה. לפי שהם מכירים היטב את ליברליותה, סובלנותה ושמות יהודיה המפורסמים.

"כל אומה ואומה מנסה עכשיו לרכוש יהודים רבים ככל האפשר בדחותה את הבלתי-פשרנים ובקרבה את המתונים. אני סבור, שאף אם נקיים יחסי-אהדה כלפי האשכנזים הציוניים ונשמור על צעדיהם בהקפדה, עלינו לעבוד לשם ארגון ספרדים. - -

"שני הדו"חות המצוטטים לעיל הם ללא ספק מן החיבורים החשובים ביותר של לוי ביאנקיני אשר הגיעו לידינו. הם מוכיחים קודם-כל את נאמנותו הגמורה לאינטרסים האיטלקיים, וכן את נאמנותו לוייצמן, אף-על-פי שלא היה ציוני ולא הסכים עם עמדתם של הציונים לגבי היהודים הספרדים" (יצחק מינרבי, "הציונות" א', עמ' 306)

 

"אם תוכר הציונות כנציגת היהודים תיווצר אפליה לרעת הספרדים"; "אשר לבקשתי שלא לקבל שום התחייבות כלפי ההסתדרות הציונית, הרי היא נובעת מן העובדה, כי הציונות תוכר על-ידי המעצמות הגדולות כנציגה של האומה היהודית, וכי על-כן תימסר הארץ כולה להסתדרות הציונית, המאורגנת בצורת חברת צ'ארטר (CHARTERED COMPNJ).

"אם תוגשם תביעה זו תוציא באופן אוטומטי מהממשל של הארץ את כל הבלתי-ציוניים וכן אותן המדינות שהאוכלוסיה היהודית שבהן מועטת. לפיכך אני רואה תביעה זו מנוגדת לאינטרסים האיטלקיים. יתר-על-כן, הואיל והיהודים הספרדיים מועטים הם בקרב הציונות והואיל וציונים רבים אינם נוהגים כלפיהם באופן צודק, תיווצר אפליה לרעת החלק הזה של היהודים.  (יצחק מינרבי, "הציונות" כרך א', עמ' 305/6)

 

"ביאנקיני מציל יהודים מרוסיה"; "ב-27.5.1919 נמצא לוי ביאנקיני בפריס וכותב משם לאשתו: 'הרעיון למסור לפיקודי ספינה שתסייר במזרח ובעזרתה אעסוק בתעמולה, מוצא לו תומכים  ההולכים ורבים'.... "כעבור שלושה ימים הוא כותב לאשתו מכתב נרגש ובו הוא אומר בין השאר:

"לא, לא אוכל לעשות שקר בנפשי ולאנוס את נשמתי. אינני מוותר על היהודים. חזרתי ומצאתי אותם ואעזור להם ככל יכולתי. הם אחי ואני חש כלפיהם אהבה ורגשות עזים. הכל סביבם מעניין אותי, ואני אוהב אותם, את כולם. הרגע הזה הוא חמור מאוד בשבילם, מאד יתכן כי הם צפויים לשואה ולטבח הגדול ביותר שאירע בתולדות היהודים אי-פעם. בעוד חדשיים שלושה, לכשינוצח הבולשביזם, יתפרצו כל כוחות הריאקציה שסיסמתם היא השמדת היהודים.... אם יש בידי להציל ילד אחד, עשרה, מאה, אלף ילדים, את כל הילדים כולם - האם אינני חייב לנסות לעשות זאת?"  (יצחק מינרבי, "הציונות" כרך א', עמ' 324)

 

מגיעים "קודרים ואבלים, צללי בני אדם" – ומיד הופכים לשליטי הארץ; "רגעי-יאוש נוראים על סף הכליון"; "באניה הרוסית הראשונה שהגיעה ישר מאודיסה לארץ-ישראל, נכנסו לארץ שש מאות ועשרים נפש יהודיות - עולים, שבי-גולה ופליטים. קשים כחבלי היציאה משם היו חבלי הכניסה לארץ.

"קודרים ואבלים, צללי בני אדם, שבפניהם ובעיניהם משתקפות עוד הבבואות של חיי הבלהה ברוסיה ובאוקראינה; אלמנות ויתומים, חצאי משפחות ושרידי משפחות, ובפיהם הבשורה האיומה, הבלתי אמצעית, מחרון-האף הגדול אשר ניתך על המוני בני עמנו האומללים. (יצחק לופבן "כתבים", עמ' 2)

 

"דרושים עובדים ממש - אין יחס בין ההוצאה על החלוצים וערך עבודתם" (ד"ר הלל יפה, לבנו ירמיהו בג'ניבה, 12.7.1921); "מצב העבודה קשה וחמור. אמנם החלוצים, האלמנט הטוב שבינינו, עובדים בכבישים. אך מטפלים בהם יותר מדי. סדרו למענם שרות רפואי, רופאים, חובשות ואחיות, ואפילו בתי חולים. אך המגוחך הוא כי כמה חלוצים נוטשים את עבודתם בגלל פצעים קלים או מחושים שונים, ובאים להתרפא דווקא אצלי, או אצל רופאים פרטיים אחרים. וכי כיצד אפשר לשלם את כל ההוצאות הללו? וזה מלבד הוצאותיהם המשרדיות - משרד עבודה, משרד לתרבות, השגחה על מטבחים, נסיעות וועדות...

"וברוסיה - מתים ברעב; "החלוצים הבאים הנה, הסטודנטים והעלמות העדינות מלאי התלהבות ורצון טוב בשבועות הראשונים. אולם יש צורך לטפל בהם יומם ולילה ולעזור להם בכל רגע, וזה עולה בהוצאות יוצאות מן הכלל שאינן עומדות בשום יחס עם ערך העבודה.

"תמול קבלתי מכתב מרשל מיקטרינוסלב. תאר בנפשך את התרגשותנו. כמעט שיצאתי מדעתי, לראשונה מרוב שמחה,  ובאחרונה - מרוב צער, לאחר שנודע לי על גורלם. הם פשוט מתים ברעב. עובדים מהבוקר עד הערב במעון ילדים וכל זה בעבור פרוסת לחם שעורים ודיסת דוחן. אין להם פנאי לקרוא, לתקן או לכבס; שלחתי להם כסף דרך כל קצוות תבל - לרוסיה, ודרך קושטא לקובנה, ריגה וקישינוב. ועתה על-ידי נוצרי אחד שנסע לרוסיה. יתכן שחלק יגיע לידם. כתבתי לגנרל דידס ומקוה אנכי שיעלה בידי להשיג למענם רשיון.      (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 570)

 

ב"מועד", "חברים מספרים"; "זיעת חלוצים – קפיטל"; "תקופת הכביש לא היית קלה.  חשבון לא ידענו, היינו עושים שני קוב חצץ ביום, לפי שלושים גרוש הקוב. אלא שלא הגענו לכלל חשבון. קיבלנו קופסאות מהמשביר ומשאריות הצבא, והתוצאה הייתה צהבת. ("מועד", ארבעים שנה להסתדרות, עמ' 495)

 

"היינו מפשוטי העם -  הרוב ידע רוסית או אידיש בלבד"; "מי היו העולים החדשים? הם הגיעו קבוצות-קבוצות מן העיירות, מסניפי החלוץ, ממקומות ההכשרה הארעיים שהיו בידי החלוץ. אחר כך החלו להופיע ארגונים של השומר הצעיר. כבר בפגישה הראשונה ראינו איזה שוני בינינו. אנחנו היינו בחורים מפשוטי העם. הרוב ידעו רוסית או אידיש בלבד.

“- - כשאמרתי לעבור את הבוספור נתגלה צורך בכרטיס. נגשתי אל אדם אחד ופתחתי בדיבור עברי בהברה הספרדית, חובש היה תרבוש, ככל השאר. והנה נתברר שהוא יהודי. סופו של דבר שקנה לנו ששה כרטיסים, וכך באנו, מעין 'מרגלים' מטעם ה'חלוץ".  ("מועד", ארבעים שנה להסתדרות, עמ' 464)

 

40" שנה לאחר יסוד ההסתדרות - מזרחי – גר!"; ככר חמרא שימשה מרכז. שם מכר מוסטפה את התמר הינדי, שם היה מטבח הפועלים, וכן מכר שם גלידה גר בשם מזרחי  ". (''מועד'', ארבעים שנה להסתדרות, עם, 495)

אלה הם סך ההתיחסות ליהודים ה"ספרדים" ב"מועד", שיצא לאור בשנת 1961,  היהודי ה"ספרדי", שפתח את לבו וכיסו לאחיו, ומזרחי ה"גר", שהתייחס לאצולה היהודית מבית אדוניהו, שהעמידו גאונים ומנהיגים ליהדות בבל.

 

ה"ציונים" לא ביקשו להציל יהודים

"מי היו העולים החדשים מהמזרח הרוסי? "הם הגיעו קבוצות-קבוצות מן העיירות, מסניפי החלוץ, ממקומות ההכשרה הארעיים שהיו בידי החלוץ"; ומה עם מיליוני יהודי רוסיה, ש"פשוט מתים ברעב. עובדים מהבוקר עד הערב בעבור פרוסת לחם שעורים ודיסת דוחן..!" ונשיא מדינת הצ'רטר, וויצמן, ידע שהעברתם של מיליוני הרעבים מרוסיה לפלסטין וארצות ערב, לא תעלה ל"ציונים" פרוטה. והצהרתו של האמיר פיצל לכתב "רויטר": ... "לאמץ ולעודד עלית היהודים לארץ בקנה-מידה רחב, ובמהירות האפשרית יעמידו את היהודים על הקרקע. "אם הם יהוו רוב - יהיו הם השליטים". פורסמה בעיתונות המערב. אך ה"ציונים" לא ביקשו להציל אף יהודי, גם לא את יהודי רוסיה. הם חתרו להוציא לפועל את פסיקתו של ר' גינזבורג (אחד העם) להעלים ולהכרית את קהילות ישראל בעולם, ופלסטין והארצות הסמוכות ישמשו אחוזה לחוגי שלטון הקהל.

 

"סגרו את השערים בפני יהודים. אך לא בפני חלוצים"; דוד שפירא - "ראשיתה של ההעפלה: שנות הממשל הצבאי 1920-1918; "שני הפנים של ההנהגה ה"ציונית"; "בתחום העלייה נקטה ההנהגה הציונית בעמדה דו-משמעית, שיצרה לעתים כפילות סותרת". מצד אחד דברו על עלייה של 60.000 עולים לשנה, ומצד שני סגרו את השערים בפני יהודים. אך לא בפני חלוצים.  (דוד שפירא, עמ' 18)

" ...מחלקת העלייה של המשרד הארצישראלי בלונדון ב-18.4.1919 הסבירה את המדיניות הרשמית של התנועה בעניין זה בחוזר בחתימת חיים וייצמן ונחום סוקולוב, שעל-פיה עדיין לא הגיעה העת לעלייה. יתירה מכך, עד לעיבוד תוכניות מקיפות בתחום הפיננסי, הכלכלי והמדיני. '...לא יכנס אף עולה לפלשתינה. (דוד שפירא, "העפלה", מאסף לתולדות ההצלה... ושארית הפליטה בעריכת  אניטה שפירא, עם עובד, 1990, עמ' 20) 

 

 

 

 

 אגרת 5 - עליה שניה

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות