אגרות שנשלחו לר"מ ישראל, לחברי הממשלה ולחברי בית המחוקקים הישראלי

אגרת שניה 1.10.2015

 

במהלך מלחמת העולם השנייה, עשו מפלגות ה"ציונים" ג'ינוסייד ביהודי פלסטין. הם מנעו מהם את העבודה, נטלו מהם 20% משכר-עבודה, שלא היה בו כדי לקיים את הנפש, וגבו מסים והיטלים. היותר חמור: הם כבשו לעצמם את כספי הסיוע של יהודי מצרים, גרמניה וארה"ב, וגם את כספי הממשלה התורכית לתמיכה במהגרים כבשו, וגרמו למותם של רבבות יהודי פלסטין בייסורי רעב. ו"קומתם הזדקפה"

 

"חלוקת כספי העזרה האמריקאית בידי שלטון הקהל"; [מוצאי-ראש-השנה תרע"ה]; "ישיבת ועד המשבר לשמוע את הד"וח של שלושת חברי הועד-הכספי, שהלכו ירושלימה. באמריקה מנו לחברי הועד את ד"ר רופין ואת חיסין ואת הופיין, וגם את מר אהרנסון מזכרון יעקב ואת אפרים כהן בירושלים. בישיבה שהיתה לאדונים האלה בירושלים יחד עם הקונסול האמריקאי החליטו בדבר סידור החלוקה וכל העבודה בתמיכה האמריקאית. והנה אחרי שאין לנו ואינה יכולה להיות שום עבודת-ציבור משותפת עם אפרים כהן [היהודי הגרמני], לכן התרעמו אחדים מהנאספים על שלא השתדלו למסור את הדבר לידים אמונות משלנו, כמו מר דוד ילין ומר ענתבי. - - " (מרדכי בן הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך א', עמ' 14)

 

"ענתבי הטה  לב ה'תורכי הגדול' מ-49 ירד מספר הנאשמים לששה"; "וג'מאל פחה עודנו כ'קודח' בשאלת היהודים. פעם לבו 'חם' לעניני היהודים, ופעם הוא 'קר'. והחליפות באות לזמנים תכופים מאוד. שוב הייתה לו תקופה של 'קור', ויעיין ב'ירושה' של חסני-בי, וימצא, כי ארבעים ותשעה 'ראשים' חייבים גלות. והם ועד תל-אביב, מרכז המורים, הנהלת 'הפועל-הצעיר', קבוצה של 'פועלי ציון', וארבעה מפקידי 'המשרד', נתינים רוסים שהתעתמנו. ענתבי עמד על המקח. בינו ובין השר היה משא ומתן ארוך. ולבסוף הטה את לב ה'תורכי הגדול' לחסד והחליש את הרושם אשר לכתב-האשמה של חוסני-בי. - - ירד מספר הנאשמים עד שמונה, ומאלה זכו שנים לקבל חנינה... (מ. סמילנסקי, "כתבים", כרך 10, עמ' 71) (גבאי, "פורע" עמ' 113)

 

מניעת העבודה מהישראלים ה"ספרדים" הסבה למותם ברעב של אלפים ורבבות. ובעצם השואה שהסבו לישוב הם עסוקים בביסוס שלטונם;... נתקבלה החלטה התובעת מכל הפועלים והגורמים הישוביים לעזור להגשים למעשה את ההחלטות הקודמות של המרכז החקלאי: שכספי הקרנות הלאומיות והציבוריות ישמשו ליצירת מקורות-עבודה.  (יוסף שפירא, "עבודה ואדמה", א', עמ' 281) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 100)

 

"הפורעים החרימו 20% משכר רעב";

שנת המלחמה השניה;  "... הועידה החליטה ליפות את כוחו של הועד המרכזי לגבות מכל פועל המקבל כספים מחוץ-לארץ אחוז מסוים לחשבון חובותיו; כ-20% משכר-העבודה יעוכבו בידי נותני העבודה עד לאחר המשבר ויוקדשו לתשלום חובות הציבור (מחציתם ל'קופת-חולים' ומחציתם להסתדרות). (יוסף שפירא, "עבודה ואדמה", כרך א', עמ' 283) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 104)

 

"פלוגות המאות השחורות כובשות העבודה ומנצלים פועלים שכירים..!

 "'האחוה', הראשונה בפ"ת מספר חבריה מעטים עכשיו, בעבודה שקבלו פה הם מעסיקים פועלים שכירים. "מעניין שהקבוצות מוצאות עבודה יותר בנקל ובתנאים הרבה יותר נוחים מאשר פועלים פרטיים.   (ספר היובל, "פתח תקווה", עמ' תק"ז)  (מ. גבאי, "פורע", עמ' 105)

"השיגו הלוואות לאיכרים על מנת להעסיק פועלים "עברים"!; "באותם הימים הובלט במלוא חיוניותו ערכו של ארגון הפועלים החקלאים. לתווך בין האיכרים לבין ה'פונד' האמריקאי, ולהשיג בשביל האיכרים  הלואות, על מנת שיעסיקו פועלים עברים. (צבי אבן-שושן, "תולדות תנועת הפועלים בא"י, כרך א', עמ' 272) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 105)

"פלוגות הפורעים-ה"קבוצות" הועדפו מפני שאחזו בברז העזרה!"; "ההלואה לעיבוד הפרדסים ניתנה בתנאי שחלק מהכספים יוצאו לשכר-עבודה לפועלים עברים. ...     (יוסף שפירה, "עבודה ואדמה", כרך א', עמ' 273) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 106)

 

"בני 17 - 45 לצבא"; סמילנסקי - שנת המלחמה השניה: "בני 17 - 45 לצבא"; "... והערבים שביפו מוציאים אל השוק למכירה את כלי בתיהם, את בגדיהם ואת כסתותיהם - הכל בעד ככר  לחם. ...

"מגייסים את כל הגברים בני ארבעים וחמש, אחרי כן נקראים לצבא בני העשרים ובני התשע-עשרה - ומוזמנים גם בני שמונה-עשרה ושבע-עשרה. הכל במשך תקופה קצרה ...

"ברחובות יפו אתה נתקל פעם בפעם במחזות קורעים לב: נשים ערביות מבתי אמידים מתהלכות ברחובות ופושטות יד... אנשים בעלי צורה רצים מבוהלים, להשיג מעט קמח או לחם ... וכל הפנים הבעת פחד הרעב.  (כתבי מ. סמילנסקי, עשירי, עמ' 99) (מ. גבאי, "פורע",  עמ' 107)

 

"ג'מאל פחה נענה לבקשת ענתבי, החולות מתנה לראש"ל";

"בין ג'מאל פחה ובין ענתבי נתהווה איזה יחס מוזר. יש אשר ענתבי פחד, אם אין הלה מצחק בו צחוק רע: עתים הראה לו פנים שוחקות, ועתים - פנים נזעמים. וענתבי יש שהיה מרגיש את מבטו הקשה והחודר של ג'מאל פחה ננעץ בו, כמבקש לחדור אל נפשו... יום אחד, תוך כדי שיחה, שאל ג'מאל פחה את ענתבי: 'מה חשבתי ברגע זה עליך, נחש נא?'... רגע אחד עברה מחשבה במוחו של ענתבי לאמר: 'חשבת לתלותני'... אבל התחרט ויאמר: 'לשלחני מן הארץ'... 'מצאת את מחשבתי - טוב היה לך ללכת לקושטא'... 'גם אני חושב כן - שם אהיה קרוב למרכז המדינה'... ואמנם יש אשר חשב ענתבי לעזוב את הארץ ולהציל את נפשו בעוד זמן, אבל העניינים הצבוריים השונים עצרוהו ולא נתנוהו למוש ממקומו. ...

"באחד הימים הודיע ג'מאל פחה לענתבי, כי החליט למלא את בקשתו ולתת את החולות שעל גבול ראשון-לציון מתנה למושבה. החולות הללו, המקבילים אל גבול המושבה, ... ומהנדס הממשלה נשלח להציב את הגבולים.    (כתבי מ. סמילנסקי, כרך עשירי, עמ' 86) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 107)

 

"לישראלים - מגורים ברפת טחובה ושלטון הקהל מקיז את דמם"; "זכרון-יעקב, 6 בינואר 1915 -  ד"ר הלל יפה להנהלת יק"א, פריז; "ברצוני לנסות ולהגן על עניני השרות שהופקדתי עליהם - בית החולים והמלחמה האנטימלרית. הפקידות המקומית הודיעתני כי לדברים אלו לא תזקף 'אף פרוטה'. ...

"... כאן מרכז גדול לפועלים. שכר העבודה נמוך, משלמים בקושי, אין קרידיטים, ושערו מה מצבו של הפועל בחלותו! בקושי משתכר הוא ללחמו, לן ברפת טחובה ללא מצע ומכסה, טרף ליתושים, וכמה חשוב לתת לחולה כזה מטה, מקום לנוח, מזון ורפואות! כמה פעמים סגרתי את בית החולים ונאלצתי לפתחו שוב בראותי את החולים מבין הפועלים, חוורים, כושלים הבאים לבקש הצלה מידי.

"היה ברצוני להכין כמויות חינין בזמן שהמחירים היו נוחים, אולם הפקידות לא נענתה לי. עתה אנו משלמים פי שנים. "צמצמתי את כל הפעולות, אך אי אפשר בלא חינין. אני מוכן להקדיש לשם כך חלק ממשכרתי. ...     (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 490/491) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 108)

 

"כ"א אייר תרע"ו; ג'מאל פשה לענתבי - אם לא תוכיח  אשמת חסן בק ... תתלה! "חסן-בק המפקד מיפו, הלך לירושלים ועמו משלחת שלמה מאנשי בריתו ובידם מכתבי בקשה והשתדלות לפני ג'מאל פחה, שישאיר את המפקד על כנו ומקומו ביפו. בין החתומים יש גם החכם-באשי היפואי. ... ספר לי ווילבושביץ, שהסרת הקומנדנט חסן-בק באה לרגלי השתדלות נמרצת מצד ענתבי. ג'מאל פחה איים על ענתבי ואמר לו, שאם לא יוכיח את אשמתו של חסן-בק יתלה אותו. ע"ז ענה לו ענתבי, שהוא מסכים רק בתנאי, שבראשונה יסירו את חסן-בק ממשרתו ביפו וישלחו אותו משם, ואז לא יפחדו מפניו האנשים ויעידו את האמת: בכל אופן גדלה השמחה ביפו, שנפטרו ממושל עריץ זה, שהציק להם בכל אשר פנה. למחרת צאתו של חסן-בק מיפו ירד שער החיטה עד 3.5 בישליק, כי חדלו הערבים לפחוד להביא חיטה העירה, ולא יחמסו עוד מהם את גמליהם ועגלותיהם לעבודת הקומנדנט.  (מ. הכהן, "מלחמת העמים", ב', עמ' 95) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 116)

 

"הקולוניסטים מרל"צ - הברון יתן 2 מיליון עבור החולות";  "... עוד המטעמים משולחן הברון בין שיניהם של ה'ראשונים', ול. אמר לי מה שבלבו: 'הברון יתן שני מיליונים לנו, ואנחנו ניתן לו את החולות'. ונוכחתי, גם הטוב שבקרבם אינו יכול להתרומם מעל השקפה זאת, ואינו יכול לשכוח את המיליונים של הברון. (מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך א', עמ' 149) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 110)

 

"יק"א העסיקה עד השנה הזאת בעיקר רק את הפועלים התימנים -  אך בשנה זו נוצרה הקבוצה!";

("עבודה ואדמה", כרך א', עמ' 290) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 111);  [והתימנים - ברוך דיין האמת!].

 

"בלי עזרת הקרן האמריקאית עשה ענתבי יותר ממה שעשו ב'פונד'; "וענתבי מוסיף לעבוד את עבודתו הפוליטית ואף הכלכלית. כל חייו הנם עכשיו - עבודה ציבורית גדולה אחת. הוא הנהו חבר כמעט לכל הועדות הכלכליות והמדיניות שמנה הפחה בירושלים, והוא חבר למיג'ליס-העומומי - הפרלמנטי המקומי. ועובד הוא בלי ליאות בכל העניינים הכלכליים של העדה העברית. בלי עזרת הקרן האמריקאית, שנדחה ממנה, עשה לסדור העניינים הכלכליים יותר ממה שעשו אחרים ב'פונד'. הוא מסדר קניות גסות של חטים, של פחמים, של אורז ונלחם על ידי זה בהצלחה מרובה בניצול האיום של הספיקולנטים". (מ. סמילנסקי כרך עשירי עמ' 142) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 112)

 

אגודה משותפת מיהודים, מוסלמים ונוצרים; ומשתף את כל הציבור;  "על-ידי השתדלותו של מר ענתבי מסתדרת בירושלים, ברישיון הממשלה, אגודה משותפת מיהודים, מוסלמים ונוצרים, להשיג חיטה ממקורות ראשונים, הם קונים חיטה מעבר לירדן, בסביבות קרך, והממשלה מסייעת להביא את החטים ירושלימה. מן החטים האלה מוכרים גם למושבות. היספיקו האמצעים הללו לימים רבים?.. ומה יעשו העניים, שאין ידם משיגה לקנות גם במקח השוה.  (כתבי מ. סמילנסקי, כרך עשירי, עמ' 111) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 113)

 

"שולחים חולים שאין תקוה להצילם"; זכרון-יעקב, 16 במרץ 1916  -  לד"ר פייגנבאום, כפר-סבא;  (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 524) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 114)

 

זרובבל ה"ציוני" גרם למותו של ענתבי; סמילנסקי - חטאת זרובבל רובצת; "משפטו של זרובבל, העורך של 'בין המיצרים' [מנהל משרד ברית 'פועלי-ציון' העולמית] יצא להאסר למשך שנתים. עוד לפני זה נאסר עד לבירור המשפט, וענתבי הוציאו לחפשי. עד למשפטו על אחריותו. כשנודע לו גזר דינו, חמק וברח מן הארץ, על ידי מתן שוחד לפקידי החוף ביפו. המעשה הזה הכעיס מאד את אנשי המשטרה, ואף את הפחה, וכוח השפעתו של ענתבי נפגם על ידי כך. לכל מקום שבאו, אם לפחה ואם לקומיסר, הייתה חטאת זרובבל רובצת לרגלי העדה העברית."  (כתבי מ. סמילנסקי, כרך עשירי, עמ' 92) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 114)

 

האמונה והאמון ביהודי  בארצות האסלאם, לפני עידן החושך ה"ציוני"; נאשם ברצח משתחרר לביתו בשבת; "יהודי שנאסר בירושלים בשנת 1858, באשמת הרעלת אדם עבור בצע, נעלם מבית מאסרו אצל קונסול אוסטריה. הקונסול שגילה את דבר העדרו של האסיר, הזמין את השומרים למשפט על התרשלותם אך הממונה על המשמר הרגיע את הקונסול, שלא הכיר עדיין את אורחות הארץ, שהאסיר הינו יהודי, ונהוג לשחרר את העצורים וגם את הנידונים היהודים, לעשות את השבת בביתם, ועם צאת השבת והריחם את הבשמים הם שבים. ואכן עם צאת השבת שב האסיר לבית מאסרו.    (אליעזר פרנקל, "ירושלימה" עמ' 248) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 115)

 

שלטון קהל "ציוני" בקושי התאפק מדמעות על גירוש ענתבי; "... היום עבר בדרך תחנת רמלה ענתבי ומשפחתו, ההולך בגולה לקושטא - ומפני הדוחק הנורא בעגלות הרכבת לא הייתה גם אפשרות לשלחו כראוי ולברך אותו ואת ביתו הגולים. ואולם הרגש הרגשתי בלב כל המלוים, הבאים לשלחו, רגשות צער עמוקים מאד על האסון אשר קרה לאיש הזה פתאום. הן באיש הזה מצאו תמיד עצה ותושייה כל הפונים אליו, ובתשע השנים שאני בארץ פניתי אל ענתבי פעמים אין מספר, ואין אני זוכר, אין אני יודע אף פעם אחת, שהאיש הזה היה נוטה להוציא אף תועלת כלשהי לעצמו.

"בקושי התאפקתי מדמעות, בהדחקי אל תוך העגלה, וראיתי בפשפש שם את ששת הילדים הקטנים, האמונים עלי תולע וכל היופי המזרחי הנשקף מעיניהם ובחזות פניהם, נהוגים כשבויי חרב!"

 

"העניינים שלנו הם של "אשכנזים"; ובנשימה אחת הוא עובר לבחירת מחליף לאלברט ענתבי, תוך כדי הטחת עלילות זדון, כמו ההון הגדול שעלתה השתדלותו של ענתבי. כשישנם עדויות, גם של הסניור עצמו, שעל-פי-רוב  היה נותן את ההוצאות מכיסו הפרטי.

"העניינים שלנו הם של "אשכנזים"; אין ספק כי צריכים עתה להחליף, את השיטה כולה, לעזוב את שיטתו של ענתבי, שעוד ספק גדול בדבר אם הביאה מעולם טובה ואם עלתה בזול לישוב. בשתדלנות של ענתבי לא היתה עזרה יורידית, ורק הכל היה נשען על היחסים האישיים של ענתבי אל הפקידים והמושלים. באופן זה היה עולה כל פרוצס להון גדול. בגלל חסדיו, בעיני התקיפים. תועלת זמנית, הצלה פורתא היתה בודאי מביאה השתדלותו של ענתבי, ובכל זאת על פעולה כגון זו אפשר לאמור: לא מעוקצך ולא מדובשך.   (מרדכי הכהן, "מלחמות העמים", ב' 165-4) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 117)

סוף סוף נפלו! "מירושלים מודיעים שהפחה עוזב את משרתו. מבטיחים, שזה בא לו לרגלי תלונותיו של הד"ר לוי עליו. סוף סוף נפלו שלשתם: לוי, ענתבי והפחה. (מ. הכהן "מלחמת העמים", ב' , עמ' 177) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 118)

 

לאחר הגליית ענתבי, הישראלים ה"ספרדים" לחרפת רעב; "ובירושלים גברה העניות, רעב, פשוטו כמשמעו, עשה שמות בשדרות הנמוכות של העם... אין ענתבי ואף ילין ולוי אינם ושארית הפליטה של העסקנים נחבאו אל הכלים ... לא הרבנים, לא הועדים ולא האינטלגנציה, כביכול, לא נקפו אצבע לטובת ההמון, וזה נידון לחרפת רעב. ובעקב הרעב באו המחלות. טיפוס הבהרות הפיל המון חללים. וכשבאו מים עד נפש, התחילו העניים לנוע מירושלים אל המושבות ואל ועדי ההגירה בפתח תקוה. כל הדרכים מלאות כנופיות, כנופיות של ההולכים הללו. ומי שלא ראן - לא ראה מימיו מחזות איומים של צרת אדם וסמל חי של קלון האנושיות. אלה היו צללים ולא אנשים. גלי עצמות יבשות.. (סמילנסקי, "כתבים", כרך עשירי, עמ' 220) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 118)

 

ר' שלטון קהל "נציל את הקרובים לנו"; "... זה שבוע ואני עוד לא אחזתי באמצעים להציל את בני, ורק תלגרפתי לקושטא לתת כסף על ידו כמה שנחוץ; ואני חושב: הן אם גם אציל את בני אני, מה יהיה עם הנותרים, עם העזובים והגלמודים? ומאידך גיסא: מה יתן ומה יוסיף להם ומה יקל גורלם אם גם דוד בני יסבול? הלא טוב להציל את מה שאפשר, את מי שאפשר.

"תציל ותחשוב משפחת שרתוק ע"ד משה, משפחת הוז על אודות בנה, תשתדל, ייבין ידאג לבנו, ואני לדוד - והאם טוב יהיה לנותרים, אם גם בנינו אלו יהיו ביניהם? ...(מ. בן הלל הכהן, "מלחמות העמים", כרך ב', עמ' 153) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 119)

 

"מושבות הגליל מתקיימות על הלוואות שלא על מנת להחזיר"! "... המושבות בגליל תלויות על בלימה, לפקידות היק"אית שם אין השפעה כל שהיא על המשק החקלאי של האכרים, והאחרונים הולכים ומתנוונים. כך עין-זיתים הידועה בזקניה ובמתושלחיה, ראש-פנה, משמר הירדן, יסוד-המעלה, ומתולה, בכולן - האיכרים זקוקים לרחמי הפקידות, לכל מיני תמיכות, אוואנסים, מפרעות בעברית החדישה, הלוואות שלא על מנת להחזיר. והעיר צפת, חיה על המקורות היותר עכורים של הפרנסה הזאת. בעיר הזאת רבה המלשינות הכי-נמבזה ושמה תמצאו אנשים נכונים לכל עון ולכל חטאת. ... (מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך ד', עמ' 85/6) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 126)

 

יהודי פקיעין דמו לערבים בלבושם, בשפתם ובהווי חייהם; "ישבנו על המדוכה כדי לטכס עצה מה לעשות, והנה צפה ההצעה להזמין לעבודה זו את יהודי פקיעין, ובלבד שלא לנטוש את המקום, אם כי נאלצנו לוותר על העיקרון בו דגלנו בבואנו לגליל העליון. חברינו לויצקי לבש את העבאיה שלו ויצא ברגל לפקיעין, וכעבור זמן קצר הגיעו אלינו כמה עשרות מיהודי פקיעין, ...

"החדשים מקרוב באו התבוננו בתמהון באחיהם - 'האם אלה הם יהודים שלנו? אמנם הבעת פניהם שונה הייתה מזו של הערבים, אך לבושם הערבי, הווי חייהם, שפתם, קירבו דמותם לדמות הערבים'. חרוצים היו בעבודתם, אך הקדחת הפילה בהם חללים והם עזבו את המקום וחזרו לכפרם.   (יוסף שפחירא, "עבודה ואדמה", א', עמ' 321) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 127)

 

שק קמח 199 פרנק ואנשים מתים כזבובים; "ואין פלא כי מתים אנשים כזבובים, ואתמול מתו שלושים וששה ערבים. ...  (מרדכי בן הלל הכהן, "מלחמת העמים",  ב', עמ' 80) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 132)

 

האומללים התימנים - המיועדים להיות כפרה צועקים חמס; "ותור השילומים בעד מעשה העוול שנעשה לתימניים הגיע. בכ"ח ניסן התנפלו חיילי רמלה על משכנות התימנים שבראשון לציון וברחובות וינשלום מנויהם, ויגרשום ללוד על מנת לשלחם משם צפונה. ברחובות הוחלט להשאיר במקום את אלה מהתימנים אשר בתים ומגרשים להם. ושוב עתידים היו העניים להיות כפרה בעד אחיהם האמידים יותר. ... (משה סמילנסקי, כרך 10, עמ'217) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 132)

                                   

אנחת רווחה של סמילנסקי; סוף-סוף עזבו חלק מהעניים את מקומם!; "...  וי"ג אייר הגיע. והמודיר והחיילים דוחקים. ושוב באו החיילים וביקשו לפשר בעזרת השוט. ורק בעמל רב ואחרי הרבה בכיות וקללות עזבו סוף-סוף חלק מהעניים ביותר את מקומם, ונשלחו ללוד...

התימנים נעשו הפקר; "תקופה קשה באה לתימנים. הם הפקר לכל חייל ולכל שוטר. פתאום יבוא חיל ויתנפל על בתי התימנים, ביום וגם בלילה יחטוף, וקשר והוביל את 'צידו' לרמלה או לתחנה הצבאית. (סמילנסקי, כרך עשירי, עמ' 218) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 133)

 

"... על הרוב אוכלים גם הפועלים גרעיני תורמוס ומסתפקים בזה. אל תחנות הצבא מתקבצים תמיד גדודים שלמים של נשים וילדים, המלקטים את זבל הסוסים, מיבשים אותו, מוציאים ממנו את גרעיני השעורה, רוחצים אותם ואוכלים. בכל הדרכים, תחת כל גדר ובכל תעלה ובור נמצאים גופות של מתים. (כתבי  מ. סמילנסקי, כרך עשירי, עמ' 151) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 134)

 

 

ד"ר הלל יפה: "הנני להצהיר : אין שום הבדל בין קיבת התימנים וקיבתם של יתר היהודים", "זיכרון-יעקב, 27 בספטמבר 1916; "לכ' הוועד הממונה על מחסן המזונות; "בתשובה למכתבכם הנני מתכבד להצהיר, כי לפי כל החקירות המדעיות אין שום הבדל בין קיבת התימנים בפרט ומבנה גופם בכלל, לבין גופם וקיבתם של יתר היהודים. עלי להוסיף כי תצטרכו לתת להם יותר חטים, כי הם, בודאי, לא יקבלו חמרים אחרים אשר יקבלו האשכנזים. (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 511)

 

מנשה מאירוביץ על אלברט ענתבי:  "המתנדב, אלברט ענתבי"; "עבודתו של אלברט ענתבי הייתה חשובה מאוד להתפתחות מושבתנו, הן ביחס הרחבת גבולות המושבה, והן בכל המקרים שקרו לה ובהרפתקאות השונות דעדו עלייה ועל יושביה, במשך שנות קיומה, ובייחוד בשנות מלחמת העולם.

 "השם אלברט ענתבי, אינו ידוע היום לרוב הגדול של הישוב, [מתייחס לשנת 1941 - מ. גבאי] על האיש הדגול הזה ועל מעשיו, ואך מתי מספר זוכרים עוד ומעריצים את שמו. לקושטא הוגלה ענתבי, הוא ומשפחו עפ"י גזרת ג'מאל פחה בזמן המלחמה [הוצא להורג, משום שאדם שהוציא בערבותו ממאסר ברח מהארץ].

 

"בספר הזהב - למזכרת – פעולותיו לטובת הישוב בכלל והמושבות"; "בהערכת כבוד ובהערכת ערכו.

"אדם גדול התהלך בקרבנו; "משה סמילנסקי, שהעריך הערכה נכונה את פעולותיו של ענתבי, במאמר חשוב מאוד שכתב תיכף לאחרי מותו של אלברט ענתבי, כתב בין יתר דבריו: "אדם גדול התהלך בקרבנו - - אדם יהודי, שעוד קדש קדשים בנשמתו, וקדשי הקדשים שלו: כבוד ישראל. ולכבודו של ישראל קנא ונלחם. ולקנאתו זו הקדיש את כל כשרונותיו הגדולים.' אלברט ענתבי מת בגולה בקושטא לפי גזרת 'ידידו' ג'מאל פשה, מות גיבורים.  (מנשה מאירוביץ, "ספר יובל ראשל"צ עמ' 447/8) ("פורע" עמ' 135/39)

 

התימנים  הורעבו למוות  -  וברחובות השיגו עבודה בכפרי הערבים!; "את חלקות-האדמה שליד מקומות-מגוריהם עיבדו התימנים בחריצות, זרעו חיטה, קטניות וגם ירקות. משהוחמר המצב שוב ואף אזלו ה'דינרים' שנחסכו [!?], רעבו הפועלים התימנים ובני ביתם ללחם. במושבה נשארו רק כששים פועלים, ואף הם זקנים וילדים. 'בשנת תרע"ו 1916 היתה התמותה בין התימנים רבה. נהרסו משפחות שלמות'.

"בעונת הקציר השיגו התימנים עבודה גם בכפרים הערביים השכנים - 'ממוצאי-שבת עד ערב-שבת היו יוצאים הם, נשיהם וילדיהם לקצור וללקט אחרי הקוצרים, את שכרם היו מקבלים בשבולים'. המנהג הקדום של לקט, שכחה ופאה. (יוסף שפירא, "עבודה ואדמה", א', עמ' 275) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 149)

 

הצעה של סמילנסקי: "נעשתה פשרה - העניים יהיו כפרה"; שואה על שואה. הקאימקאם דורש בכל תוקף, שהמהגרים [מיפו ות"א] לא יתעכבו בפתח-תקוה ויסעו הלאה, צפונה. ... אמנם נעשתה פשרה: העשירים והאמידים ישיגו רשיונות של נוטעים וזורעים וישארו במקומם, והעניים יהיו כפרה בעד הכלל. ...

"רבים מן הגולים התרכזו בכפר-סבא. אין שם לא בתים, לא מים ולא לחם. ... (מ. סמילנסקי, "כתבים", כרך 10, עמ' 216) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 150)

 

"20 אפריל 1917, גרוש ממושבות הדרום - אורפלים ותימנים שאין להם רכוש; "נתקבלה פקודה בראשון-לציון, רחובות ונס-ציונה: במשך 24 שעות לעזוב את המושבה. הגזרה נוגעת לכולם, חוץ מ-91 (שג'מאל פשה קיבל את הרשימה): הכורמים, פועלי היקב, פרדסנים וכורמים  (בלי משפחה), הפקודה יצאה מאת ג'מאל פשה, ההתרגשות במושבה רבה. לא ידוע מי נכנס לרשימת ה-91. באנו לידי הסכמה עם קימקאם, שאלה שיזרעו שומשומין בין כרמי השקדים, לאלה הוא נותן רשות להשאר על המקום ולסדר רשימה חדשה.

"היציאה בכל זאת התחילה. התחילו באורפלים ובתימנים שאין להם רכוש במושבה. מכינים להם עגלות וצידה לדרך. מצב הרוח הוא כספינה טובעת בים, וכל אחד מתאמץ רק בשביל עצמו ואינו יודע רחמים".    (מנשה מאירוביץ, "ראשון לציון", עמ' 401) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 151)

 

התימנים שלא הורגלו לשנור הרעב והתמותה עשו שמות במחנם..!; "בסקירתו של א. מ. קולר ניתן תיאור מדכא מחיי התימנים בשומרון באותה תקופה. לא היה דואג להם. הסיוע המעט שניתן להם בא באיחור זמן ולא במידה מספקת. המחלות פרצו בקרבם למכביר, התמותה רבתה באופן מבהיל, פשוט עשתה שמות במחנה. מתו זקנים וצעירים בקדחת ובשאר מיני מחלות, הבאות בעקב חיי רעב ועוני.  (יוסף שפירא, "עבודה ואדמה", כרך א', עמ' 292) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 151)

 

בירושלים ילדים מתגוללים בחוצות ומיללים - והתמותה רבה; "... ילדים מתגוללים בראש חוצות ומיללים, וקליפת אבטיח מאכל תאוה הוא, כי הבטן הריקה והרעבה לא תפלה עוד... ובכלל אין כמעט תושבים אזרחיים בעיר, ואך כולה מלאה אנשי צבא מכל המינים. מספר היהודים בעיר הקודש נתמעט מאוד. עוד בשנה שעברה פקד המשרד הארץ-ישראלי את אחינו בירושלים ונמצאו 8.862 משפחות. מספר הנפשות היה 26.604. תחת אשר תמיד חשבו את מספר התושבים היהודים בירושלים לחמשים-ששים אלף נפש, (מ. בן-הלל הכהן" "מלחמת העמים", ד', עמ' 35) ("פורע" עמ' 152)

 

הגולים האחרונים קברו בכ"ס 300 מאחיהם; (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 533/4) (מ. גבאי, "פורע",  עמ' 153)

 

חוטפים יהודים - כבימי ניקולאי; "ופתאום פרצה גם גזרת הגירוש. "שני יהודים, אב ובנו, מתושבי המושבה, סובבים ברחובות בלוית אנשי צבא מזויינים. והם, שני היהודים הללו, בולשים אחרי הרשומים, חוטפים אותם, מוסרים אותם לחיילים, מטילים אותם לתוך קרונות רתומים לשוורים, ומובילים הלאה אל מעבר לירקון. "'חוטפים יהודים', כבימי ניקולאי הראשון". ("ספר יובל פתח-תקווה", עמ' תקמד)  (מ. גבאי, "פורע", עמ' 159)

 

הישראלים ה"ספרדים" כעופות השמים, ליקטו "תבואות" בשדה,  אך בשנה הרביעית למלחמה; "המהגרים חדלו ללקוט תבואות בשדה ובכלל אינם מסוגלים לעבודה"; המחלות החלישום מאד ומספר המהגרים העניים מתרבה מיום ליום. חושבני כי נחוצה להם אחות מיוחדת שתטפל בהם - - מספרם למעלה מ-4.000 נפש! (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 517) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 160)

 

קלגסי אבי הציו-נאצים קיבלו פקודה לרצח עם '...שא אש להצית, אין דבר!/ כי שקט הוא רפש /  הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר!...' של ז'בוטינסקי; ו"עלה בהר ורעץ / הכר, כל מה שתראה רש!..." של שאול טשרניחובסקי הם הסתה (פקודה) לרצח עם, להשמיד ולהרוג ערבים ללא הבדל דת! (שאול טשרניחובסקי, "מנגינה לי", 1916, שירים, ירושלים, שוקן, תשי"ז, עמ' 278)

 

"פרסים" שאיבדו רכושם – יתברך השם; "ספר יובל פתח-תקוה", עמ' תקלו/תקלז) ("פורע", עמ' 161)

"סוכת חילפה ב-60-70 פרנק ומתגוללים בחוץ"; ("ספר יובל פתח-תקוה", עמ' תקמ) ("פורע", עמ' 162)

 

סניור שלטון קהל  מתריז על  יהודי רומניה, כאשר עוד היו מסווגים עם היהדות הישראלית ה"ספרדית":

"בני ליטא זרע ברך ה' ..."; "זכרון יעקב. אך שעות מספר עשינו פה, ולעומת שבאנו כן הלכנו - - אבירי לב הרחוקים מצדקה הם אנשי זכרון, להטות זרם הגולים דווקא לזכרון;  (מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", ד', עמ' 6) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 162)

 

ניהול הישוב לאחר גירוש אלברט ענתבי, מדפי יומנו של מנשה מאירוביץ: "ינואר 1917,  "יוקר מאמיר, גיוס לצבא וגירוש תובשי יפו-ת"א"; "כל הדרך מיפו לפתח-תקוה מלאה אנשים, רובם הולכים ברגל ורק יחידים בעגלות. כל אחד נושא את חפציו על שכמו. (מנשה מאירוביץ, "ראשון לציון", עמ' 400) ("פורע", עמ' 163)

 

"20 אפריל 1917 -  אלפים בלי מזון בראש העין; "שלחו לפתח-תקוה ג'נדרמים לגרש את כל המפגרים מיפו ותל-אביב לצפון אין יותר כוח לסבול.  (מנשה מאירוביץ, "ראשון לציון", עמ' 401) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 164)

 

כספי הממשלה התורכית לתמיכה במהגרים בידי הקומיסרים, וד"ר הלל יפה מצוה על ועד ההגירה העויין, לנהוג לפי הפרינציפים"; זאת אשר האויב השונא מחלייט!

"זכרון-יעקב 24 בדצמבר 1917 -  "לועד ההגירה המקומי בחדרה. "הננו מבקשים מכם לתת את התמיכה למהגרים לפי הפרינציפים של ועד ההגירה הכללי, היינו: אסור לתת תמיכה לאיש המסוגל לעבודה, הוא מוכרח לעבוד. ... "אם לא יתמכו בעובדים, ישאר לכם עודף למספר מהגרים נוסף. יש קבוצת אכרים מפתח-תקוה הזקוקים לתמיכה. (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 518/19) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 166)

 

התימנים  - מקוים לעוד כולירה; "המהגרים שהיו סגורים בבית 'רבי מאיר בעל הנס' תחת השגחת הרופאים, לרגלי מקרי הכולירה שהיו ביניהם, כבר יצאו והם כולם בריאים, בכל ימי ההסגר ראו האנשים בטובה: אכלו לשובע לחם, וגם תבשילים חמים, והתימנים המסכנים מקוים לעוד כולירא למען ישובו ויקחו אותם אל תחנת ההסגר. (מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", ד', עמ' 64) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 166)

 

וה"ציוני" הכובש? "אנו אוכלים בשר וביצים וחלב ושמן כאות נפשנו, ואך המחירים עלו.  (מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך ב', עמ' 195) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 167)

 

בעלי נחלות גדולות פושטי יד; "במושבות יש אשר הפועלים אוכלים רק פעם ליומיים. בעלי המלאכה פניהם שחורים משחור... בעלי נחלות גדולות, הולכים ומאספים על יד ... ביפו קרו חמשה מקרי מות ממחלת הצינגה: טיפוס הרעב. ...  (כתבי מ. סמילנסקי, כרך עשירי, עמ' 110)

 

נער וזקן מכלים זעמם בתימנים שגנבו אוכל; "במושבה אחת נתפשו בגנבתם שני תימנים, ההמון שפך עלייהם את כל חמתו... אחזום כלאות שלושה ימים, וזקן ונער באו לכלות בהם את חצי זעמם. אחרי כן מסרום לרשות - - החיה שבאדם התעוררה ...    (כתבי מ. סמילנסקי, כרך עשירי, עמ' 111) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 282)

 

ד"ר רזיאל  ממט, "מקריבים תימנים!;  "... האיכרים ניצלו את התימנים והשפילו את כבודם. ההפליה הגיעה לשיא עם גירוש התימנים מראשון-לציון, מרחובות ומפתח-תקווה. וזה לשונו של שמואל יבנאלי: "גירוש התימנים מהמושבות ראשון-לציון ורחובות בשנה שעברה, ימיט חרפה על האיכרים. החלק הגדול של התימנים שבראשון-לציון גורש, היו איכרים שלא התביישו להכריז, כי הם מקריבים לקרבן את התימנים על מזבח הישוב . (זאב סמילנסקי, עשיר מאיכרי רחובות, הדואג והמטיב לתימנים, לפי דעתו, כל ימיו, מצא הפעם לאפשר להקריב את הקרבן הזה).

"בשם ה'ישוב' בארץ-ישראל מוצאים אנשים להם היתר על הכל. היו גם קולות של שמחה במושבות, משום שעל-ידי הגירוש 'התפטרו' מהתימנים. רבים מהאכרים חייבים לתימנים כספים בעד עבודתם ובעד עבודת נשותיהם ובנותיהם ששרתו אותם, ואינם משלמים להם. (ש. יבנאלי, "לתקנת מצב התימנים", "האדמה", א', עמ' 95) (רזיאל ממט, "סעי יונה, יהודי תימן בארץ-ישראל", עמ' 178) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 153) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 183)

 

לאחר שהשמידו את ילידי הארץ היהודים, מאושל "ספרא וסיפא" שלא הגיע בהתפתחותו לדרגת אדם, עושה לישראלים הערבים רצח אופי;

 דרושים דורות... ואם עוד יצלח? לעורר ב"ספרדים" את הזיק האנושי !  (מ. בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך ב' עמ' 163) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 185)

 

"יבואו 500 פליטים -אי-אפשר לקבלם"; "זכרון-יעקב, 17 באפריל 1918  -  לדיזנגוף, חיפה; "חשבתי להיות השבוע בטבריה, והנה קפץ עלינו רוגזם של פליטי הגרוש מכפר-סבא. תמול קבלתי מכתב מאשכנזי - הם קבלו פקודה לעזוב את המקום. יותר מ-500 פליטים יבואו לזכרון-יעקב ולחדרה. אי-אפשר לנו לקבלם - הכינו מקום בגליל!.  (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 526) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 155)

 

"גנבו כספי המהגרים והשלטונות הילקו תימנים"; "זכרון-יעקב, 12 ביולי  1918 - לד"ר ביהם; (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 527) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 193)

 

שמעון רובינשטיין במחקרו "האמנם גבעונים", ב"סעי יוהנ", "יהודי תימן בארץ- ישראל"; "התימנים בוחרים ועד להשמיע טענותיהם"; "לא זכו לשום סיוע מקרן העזרה"; "ביום 6.5.1918 נפגשו שלושת נציגי הועד התימני - מאיר בן-יוסף מפ"ת, אברהם בן-יצחק מראל"צ וישראל אלביה מרחובות - עם ליאון סימון, חבר ועד הצירים שעמד בראש מחלקת הסעד שליד הועד, ושטחו לפניו את מצוקותיהם של התימנים במושבות. הם קבלו בפניו קשות על כך שועדי המושבות מזניחים את התימנים, אין מי שידאג לצרכיהם, הם סובלים מתת-תזונה ורבים הם הגוועים ברעב ובמחלות, אין נותנים להם כל אינפורמציה הנוגעת לכלל תושבי המושבות ואין מזמינים אותם לאספות הכלליות, ובאופן כללי מתייחסים אליהם במושבות כאל ערבים ולא כאל יהודים. (שמעון רובינשטיין, "סעי יונה", עמ' 220) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 194)

 

בידי המשרד הא"י עברו: "9 מיליון פרנק - למעשה צדקה; 12 מיליון  - לפרטים ולמוסדות"; "ה' טבת, תרע"ח; "... במשך זמן המלחמה עברו ע"י המשרד הא"י כשבעה מיליון פרנק מאמריקה וכשני מיליון פרנק מגרמניה ומיתר הארצות - כל זה למעשה הצדקה. מלבד הסכומים, בערך שלושת רבעי מיליון פרנק לטובת הגולים מיפו. בתור בא-כחה של ההסתדרות הציונית, קבל המשרד הא"י גם את כל הכספים שנשלחו דרך אמריקה לאנשים פרטיים ולמוסדות ציבוריים, ובמשך ארבעים החדשים של תקופת המלחמה הגיעו הסכומים האלה עד שנים-עשר מיליון פרנק, ומספר ההמחאות היו כעשרים וששה אלפים! ... (מ. בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך ד', עמ' 162/4) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 195); כספי סיוע זרמו לארץ מיהודי האסלאם והספרדים, ואף פרוטה מאנשי המאפיה הרוסית. בכסף זה היה די לקיים את כול יושבי הארץ, במשך כול שנות המלחמה. אך שלטון הקהל מנע את העזרה מילידי הארץ ללא הבדל דת, וגרמו למותם של רבבות בני אדם.

 

"הצהרת בלפור וכיבוש בריטי הרעו את מצב התימנים"; "ואם סברו תושבי מחנה יהודה שעם הכיבוש הבריטי בסוף 1917 בא קץ לסבלותיהם - במהרה התברר להם שבעצם שום דבר לא השתנה, המחסור החמור במזון נמשך, ויחס האיכרים אליהם נותר כשהיה. הניסיון המר של העבר הקרוב לימד את התימנים לחשוד בכל צרה המתרגשת עלייהם ולייחסה לאיכרים, ובמיוחד הם התיחסו בחשד גדול למאיר פוליאקוב, שכונה 'המוציא מכוח אל הפועל' ... (ש. רובינשטיין, "סעי יונה", "יהודי תימן בארץ-ישראל", עמ' 218) (גבאי, "פורע" עמ' 175)

 

"תרועת ה"ניצחון" של הפורע ר' ברנר; כניסת הבריטים- תרע"ח; "...במה זכינו? הא? מה זכותנו אנו לחיות בשעה שכל כך הרבה נהרגו, מתו, בתחלואים, בעוני, במצוק? מה זכותנו לשאוף רוח, ואולי מחר-מחרתים גם לרווחה, במחיר הרבה דמי-אדם, עינויי-אנוש, אסירי עוני וברזל? מה זכותנו לעמוד כמעט הכן, קוממיות, על גלי פגרים וציבורי נפוחי-כפן? -  אין יודע, אין יודע! ואולם, איך שיהיה, ואנו חיים, אנו, המאושרים, המיוחסים, חיים.

"ומלבד זאת, אמור מה שתאמר - באמת, איגרא רמא,  איגרא רמא. אמור  מה  שתאמר:  אופקים! 'פלשתינה והארצות הסמוכות'... אופקים! ("הארץ והעבודה", תרע"ח, כל כתבי י.ח. ברנר, ב', עמ' 156-8) (מ. גבאי, "שלטון הקהל", עמ' 307)

 

"התימנים "מעלים חשדות קיצוניים"; "בא המשטר החדש, קוינו לאור והנה חושך, הכריחו אותנו לעזוב את מושבתנו, ונתגרשנו בעל כורחנו. אין אנחנו יודעים אם מפני סיבות טכסיסיות או כפי שנודע לנו ממקור נאמן, כי זה היה על-ידי מלשינות של בא-כוח ועד פתח-תקוה מאיר פוליאקוב, שם רשעים ירקב, אשר אמר למושל הצבאי שהוא יתנהג אתנו יותר רע מערבים, ומסר אותנו למאסר, והוציא אותנו בבהלה ורעש וגירשו אותנו בשוטים, ולא נתנו לנו לקחת צידה לדרך. הלחם היה אפוי, חפצינו נשארו מושלכים ברחובות ובשווקים, הבתים נשארו פתוחים, והפסדנו ממון וגוף, גם כן ישנם ממנו שקבלו פצצות, ואין דורש ואין מבקקש. (אצ"ם 12/329) (שמעון רובינשטיין, "סעי יונה", "יהודי תימן בארץ-ישראל", עמ' 218) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 175)

 

"רוב התימנים - מגורשי תל-אביב-יפו מצאו מנוחתם בבתי קברות"; "כוחם של הפועלים שבין התימנים, שנחלש עקב תנאי המלחמה, ומספרם התמעט... בעת הגירוש (פסח 1917). תושבי יפו גורשו לצפון, סבלו התימנים במיוחד: 'הם רעבו ללחם, ילדיהם מתו על ידיהם ברעב ובאין רפואה לרפאותם ממחלתם. רובם של התימנים האלה מצאו את מנוחתם העולמית בבתי-הקברות בטבריה ובמושבות הגליל... (שמעון רובינשטיין, "סעי יונה", "יהודי תימן בא"י", עמ' 229, הערה 53) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 177)

 

 ה"ציונים" נטלו גם את כספי הסיוע למהגרים של השלטונות העות'מניים, ומבזים את התימנים הגאים, "התימנים אינם חושבים קבלת צדקה  לדבר של בזיון"..!; "כ"ז אלול תרע"ז, "היתה היום ישיבה רבה של חברי הועדים המקומיים לדון על ענינים שונים יחד עם הד"ר טהון ומר בצלאל יפה, השוכנים בביתי. - - והודיע מר ב. יפה את החלטת הועד המרכזי של ההגירה למנוע את התמיכה מכל אלה האנשים המהגרים, הראויים לעבודה והיכולים למצוא עבודה. בפרט בקרב התימנים, שאינם חושבים קבלת הצדקה לדבר של בזיון.  (מ. בן-הלל  הכהן, "מלחמת העמים", כרך ד', עמ' 80)(מ. גבאי, פורע, עמ' 178)

 

ינואר 1918, "רבי שלטון קהל מכנס ועידה וחוגג, על גלי רבבות הישראלים המומתים"; "מה טוב חלקנו כי נצלנו, כי נגאלנו ..!"; "כל היום עסקנו בישיבה, ואת ארוחת הערב אכלנו, כולנו, כל חברי הועידה, אצל הד"ר טהון. ובלינו את הסעודה בקריאת הדו"ח של הסוכנות הלונדונית בדבר הצ'רטר ליהודים בארץ ישראל ובשיחת-זכרונות. מה טוב חלקנו כי נצלנו, כי נגאלנו!..  (מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך ד', עמ' 167) (מ. גבאי, "פורע", עמ' 180)

"אין פועלים במושבות, כולם מסתובבים בת"א"; "י"ט סיון, תרע"ח; "הצעירים שנרשמו לצבא העברי, מתהלכים ברחובות. אין פועלים במושבות, כולם מסתובבים בתל-אביב-יפו. שכר-העבודה גדול - שלושה וגם ארבעה שילינגים ליום, - וכבר התרתי למשגיח הפרדס שלי לקחת לעבודה ערבים, אחרי שיהודים כמעט אין…    (מ. בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", ה', עמ' 85/6)  (מ. גבאי, "פורע" עמ' 201)

 

"תחת יריות תותחי התורקים העסיקו מאחינו - 445 נפש"; "כשהתחיל הקיץ ורבתה העבודה בפרדסים ובכרמים, היה הכרח להביא פועלים מירושלים. לתכלית זו נוסד ועד מיוחד, שקבל עליו את התפקיד של הבאת הפועלים (משל עדות היהודים המזרחים) וסדורם בין נותני העבודה. "במכתב מ-6.8.1918 מאשר ועד הצירים את ההחלטה לכניסת 400 פועלים, לעבודת הבציר וקטיף השקדים ו-50 פועלים לעבודה ביקב. 

"אותו זמן היו יריות תותחי התורכים מגיעות לבתי פ"ת, הפחד מפני אסונות באדם גדל. היציאה מהמושבה סודרה ע"י הועד בעזרת אמצעי-הובלה של הממשלה, בתתה לכל משפחה [אשכנזית – מ. גבאי] לפי מספר נפשותיה אוטומובילים וגמלים להעברת אנשים ומטלטלים. גם הועד עצמו על כל מוסדותיו נאלץ לעבור לת"א.  ("ספר היובל פתח-תקווה", עמ' תקעה/תקעו) (מ. גבאי, "פורע" עמ' 206)

 

פורע ר' ברנר: יהודים? יטמעו, יהרגו, יתנוונו..!

"כי זה מחוץ לכול ויכוח כיום, זה ברור: העם בגיטאות שבמזרח  צריך לטריטוריה. יהודים אלה ואלה שם יסתגלו  באופן זה או אחר, יטמעו, יהרגו, יתנוונו באופן זה או אחר. אבל  העם, העם צריך למולדת, למולדת בפועל ממש, שיעלה לשם בהמוניו, בכול כוחותיו, ...

"ושוב מה יצא מן העלייה הזאת לעם בכול תפוצות-הגולה? היש תקווה, כי אחריה, אחרי עבודת-החלוצים, תוכשר ארץ-ישראל להיות מדינה יהודית, לבית-קליטה לרבבות? אין איש יודע! 

"ואולם עשרות -, ואולי גם מאות-החוות, הקבוצות, המושבות ומושבי-העובדים, שאפשר ואפשר ליצור ולבסס גם פה על-ידי התאמצות-כוחות בשנים הקרובות, אלא, אם יהיו, הרי יהיו; והם יהיו למולדת, לטריטוריה בשביל בוניהם, יושביהם והנולדים להם. - - ("האדמה", תר"ף, כתבי י. ח. ברנר, ב', עמ' 162-5)

 

"הפאות והשטריימלך נעשו ציונים";  "נאספו כמאה איש ויותר לאולם של ועד כל הכוללים, ורוב הנאספים היו מן האברכים הירושלמים, מהטיפוס הידוע הנקרא אונגרי, אלה המה בעלי פאות ושטריימלך, אך מלאים ערמה ונכונות לכל שערוריה, הראשונים לנרגנות, למלשינות ולסקנדלים מכל המינים. אלה הרגישו עתה שטוב ונעים להיות ציונים, וכי 'המזרחי' מגן הוא לציונים שכמותם... (מ. בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", ה', עמ' 118)  (מ. גבאי, "פורע" עמ' 209)

 

"מסרבים לתת עגלות להבאת גולים"; "זיכרון-יעקב, 10 באוקטובר 1918 (לאחר כבוש זכרון ע"י האנגלים)

"לועד המושבה זכרון-יעקב"; "לאחר כל הניסיונות שלנו להשיג עגלות עבור המהגרים האומללים מוכרחים אנו סוף-סוף להתרות בכם בפעם האחרונה. המפקד דורש רשימת בעלי-העגלות למען צוות עליהם להוליך את המהגרים.

"הקומיסיה הציונית הבטיחה  ולא שלחה מאומה";  "לכבוד הועד הזמני לענייני המהגרים; "הקומיסיה הציונית שעברה כאן עם דיזנגוף ושהבטיחה לשלוח לנו את הכסף הנחוץ לטובת המהגרים לא שלחה מאומה. גם חדרה זקוקה לכסף למען מהגריה. העגלונים - אכרים או בני אכרים, מעלים את המחירים. (ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 532/533) ("פורע" עמ' 208)                              

  בכבוד רב (-) מרדכי גבאי

 אגרת 4 - עליה שניה מבצעת ג'ינוסייד ביהודי פלסטין

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות