אגרת 10  בא-כוחו של העם שלח שישה מיליון יהודים למותם 

 

אגרות שנשלחו לר"מ ישראל, לחברי הממשלה ולחברי בית המחוקקים הישראלי

אגרת עשירית 5.1.2016

 

10 אגרות שמקפלות תיעוד אמת של תולדות ה"ציונות" מתחילת העלייה הראשונה" והביל"וים ועד שילוחם של שישה מיליון יהודים אל מותם בידי בן-גוריון ו"חלוציו" - נשלחו בדואר רשום לראש ממשלת ישראל, חברי ממשלתו וחברי בית המחוקקים הישראלי. כול מקבלי האגרות ר"מ, שרים וחברי הכנסת, על סיעותיהם השונות שמרו על שתיקה של "מנזר שתקנים", ורק  3-2, אישרו קבלת אגרת בידי עוזריהם.

 

לאחר "ליל הבדולח" (נובמבר 1938), מצהיר בא-כוח העם היהודי ב"ג (מרץ 1939): "נלחם בפילנטרופיה - המבקשת לפזר את שבויי הטלר בעולם", העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר ניצחונה של אנגליה"; את הניסיון של הנאצים להעביר יהודים לפלסטין שבר ב"ג עם טיבוע הפאטריה. (נובמבר 1940); בתגובה באה ההוראה להכנות "למטרה הסופית"; בא-כוח העם היהודי משדר להטלר: (אוקטובר 1941) "למנוע פתרון הבעיה היהודית בנפרד מבעיית ארץ-ישראל" – כך הכניס ב"ג את הטלר לאטרף לחסל את היהודים

 

 

"נוסעי ה"סטרומה", כמו ה"פטריה" וקלדבו-שאבאץ, קרבנות הגזענות של בן-גוריון; ב-11.4.2008 כתב  יונתן ניר בסופשבוע של מעריב על התעלומה הבלתי מפוענחת של ה"סטרומה"; "בשנת 2000 הצטרף ג'ון סטרטון למשלחת מטעם מוזיאון השואה האמריקני, אשר חיפשה את אוניית המעפילים הטבועה "סטרומה", בים השחור באזור איסטנבול. ה"סטרומה", שהייתה בעצם אסדה ישנה להובלת בקר באורך 65 מטרים, הובילה 769 פליטים יהודים מרומניה לארץ בתנאי צפיפות איומים.

"אשרות הכניסה שהיו  אמורות  לחכות  להם  באיסטנבול,  לא  הגיעו, ולאחר  עשרה שבועות שבמהלכם היו הפליטים כלואים בספינה בבידוד, גררה אותם משטרת החופים הטורקית אל הים הפתוח. ללא מים, מזון או דלק, בדרך אל מותם הבטוח.

"כעבור שעות אחדות, ב-23.2.1942, טובעה ה"סטרומה", כנראה בשגגה, על-ידי צוללת רוסית. 768 בני אדם נספו, אחד בלבד ניצל.   ("מעריב", 11.4.2008, סופשבוע, עמ' 100)

 

גם רומנים ספרדים וגם רויזיוניסטים..! זה יותר מדי בשביל ב"ג הגזען

"ב-24 פברואר 1942"; הוטבעה בים השחור ספינת המעפילים "סטרומה" ועליה כמעט 800 מעפילים. רק אחד מן המעפילים דויד סטוליאר, שרד. היה זה סיומו המר של ניסיון להציל יהודים מתוך אירופה הבוערת ומידי הגרמנים, שהיו בעיצומו של רצח והשמדת היהודים - "הפתרון הסופי".

"התנועה הרביזיוניסטית ברומניה רכשה את הספינה וארגנה קבוצה לעלייה (למרות שכנראה לא דאגה לסרטיפיקטים עבור העולים). הקבוצה הראשונית מנתה כ-300 עולים, אך התגברות הפגיעה היהודים ברומניה הגדילה את מספרם (על כל הפרשיה ראו כאן – דוח המחלקה המדינית של הסוכנות שנמסר לרב הראשי הספרדי הרב בן ציון עוזיאל (ישראל, הסיפור המתועד, בלוג ארכיון המדינה).

www.sisma.org.il/ttt/Lists/Links/DispForm.aspx?ID=3

 

"גטו וארשה נסגר בתוך חומות ושערים ב-15 בנובמבר 1940... "...המוני היהודים העניים רוכזו רובם בצפיפות איומה במקומות מגורים ארעיים: בבתי-ספר שנסגרו, בבתי מדרש, במחסנים וכדומה. 'מרכזי-פליטים' אלה היו ברובם ללא סידורים סאניטאריים, ללא מים, ללא אפשרות להתרחץ, ללא אפשרות לרכז ולסלק אשפה, ואף ללא תנור לחימום ... ולא עוד אלא שלא היה ליהודים אלה כל מקור פרנסה. כאן שרר המחסור האיום ביותר. האנשים התהלכו נפוחי רעב, או שהיו מוטלים בחוסר אונים על  משכביהם, בזוהמה ובקור.  (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות עמ' 112) 

 

בן-גוריון - "יעודי הציונות בשעה זו" -  לונדון (אוקטובר 1941); "בן-גוריון המוסמך היחיד לדבר בשם העם היהודי"; "לא יתכן הדבר שהדמוקרטיה האנגלו-סקסית לא תבין שלא כל יהודי ששקו מלא זהב מורשה לדבר בשם העם היהודי, כי יש דמוקרטיה יהודית הפועלת ונושאת-ונותנת על ידי נציגיה הנבחרים, ורק אלה, ואלה בלבד, מביעים את הצרכים והמשאלות האמיתיים של העם העברי. (ב"ג, "במערכה", ד', עמ' 17) (מ. גבאי, "שואה", עמ' 298)

 

"העברת ערבי א"י לעיראק ולסוריה כפתרון 'הבעיה הערבית'"; "יש אנשים, באנגליה ובאמריקה, הממליצים על העברת ערבי ארץ-ישראל לעיראק ולסוריה כפתרון הטוב ביותר למה שקוראים 'הבעיה הערבית'. עלינו לבחון קודם-כל אם העברה כזו היא בגדר האפשר, ואחרי כן אם הוא בגדר ההכרח.

"העברה שלמה בלי כפיה - כפיה שאין עמה ריתוי - אין להעלות על הדעת. יש כמובן חלקים בישוב הבלתי-יהודי של ארץ-ישראל אשר לא יתנגדו להעברתם, בתנאים נוחים, לאחת הארצות השכנות - כגון הדרוזים, כמה שבטים בידואים בעמק הירדן ובנגב, הצ'רקסים, ואולי גם המתואלים (כת שיעית בצפונה של א"י)...          (ב"ג, "במערכה", ד', עמ' 25)  (מ. גבאי, "שואה", עמ' 321); כמה חוצפה ועזות מצח נדרשת כדי ליצור "בעיה ערבית", כאשר סכנת כיליון מרחפת על שבעה מיליון יהודי אירופה,משום שבא-כוחם התנגד ליציאתם.

 

"השמדת היישוב היהודי בספר המזרחי"; "מתוך בדיקת עיתוני המחתרת של גטו וארשה שנשתמרו נקבע שהידיעות הראשונות על רצח האוכלוסייה היהודית הופיעו בו כבר בקיץ של 1941. בעיתון המחתרתי Mlodych Slowo מחודש יולי 1941 נאמר: '... עתה זה חצו הצבאות הנאציים את נהר בוג וכבר זורם דמם של אלפי נרצחים בחוצות ביאליסטוק, למברג, בריסק וערים רבות אחרות...' (רותה סקובסקה, "שתי צורות המרי של... רינגבלום, יד ושם, כ"א, תשנ"א, עמ' 157)

 

"ה'ציונים' שואבים כספי יהודים"; "... עד אוקטובר 1941, דהיינו בשנתיים הראשונות למלחמה, הועברו מאירופה לארץ כמאה שישים ושבעה אלף לא"י (למעלה משש-מאות ושישים אלף דולר), רובם ככולם באמצעות טרנספר שמימשו הנציגים בז'נבה...

"... הרווח הנקי מהטרנסאקציה היה של הקרנות בארץ: הכסף הגיע לידיהן - למרות מצב המלחמה ובתנאי תשלום נוחים; לעיתים קרובות גם גבו נציגי הקרנות דמי-עמלה, אפילו בשנה השלישית למלחמה עוד הועברו מעט כספים בדרך זו מארצות אחדות,  (רעיה כהן, בין 'שם' ל'כאן',  "עם עובד", עמ' 34)

 

 בן-גוריון משדר להטלר: "למנוע פתרון הבעיה היהודית בנפרד מבעית ארץ-ישראל"; אוקטובר 1941 - כאשר הנאצים עוסקים השמדת היהודים בן-גוריון, ב"יעודי הציונות בשעה זו", לונדון; "בינתיים החריפה הבעיה היהודית. הדבר שקראו לו בשם 'שאלת היהודים' לא היה אף פעם כה טראגי, דוחק, חריף ורחב-מידה כאשר יהיה לאחר מיגורו של המשטר הנאצי.

"היעוד הציוני בשעה זו, הוא למנוע פתרון נפרד לשתי שאלות אלו. לא פתרון לארץ-ישראל לחוד ולעם ישראל לחוד, אלא לכרוך את שתי השאלות ולשים את הארץ במשטר אשר יכשיר אותה לקלוט את המוני ישראל בזמן הקצר ובכמות הגדולה ביותר.

 

"הפרדה זו מתכחשת לתכנה ויעודה של הציונות, מעמידה בסכנה את עתידנו היהודי בארץ ומפקירה את היציאה היהודית לאשליות והרפתקאות כושלות.(ב"ג, "במערכה", ד', ע' 13) (מ. גבאי, "שואה",  עמ' 289)

התיעוד קובע, בן-גוריון ידע בזמן אמת על הנעשה בשטחי הכיבוש הנאצי, הוא ידע שיהודים מושמדים, והסכנה מרחפת על ראשם של שבעה מיליון יהודים בשלטון הטלר, והוא דורש שלא להפריד בין בעיית יהודי אירופה הנתונים למשיסה ומושמדים, לבין פתרון לדרישת ה"ציונים" למדינה בפלסטין. מעשית, בן-גוריון דרש שהעולם יתגייס להעביר 7-6 מיליוני יהודים לפלסטין, וליישב אותם על אדמות ילידי הארץ הפלסטינים..!

 

התשובה הנאצית לבן-גוריון, המתנגד ליציאת היהודים משטחי הכיבוש הנאצי, באה לביטוי בנאומו של מושל פולין האנס פרנק מתאריך 19 בדצמבר 1941].

"...אומר לכם בגלוי, כי עם היהודים צריך לגמור בצורה זו או אחרת... לפני שאמשיך לדבר, אבקש מכם, כי תיאותו להסכים אתי לגבי ההגדרה הבאה: עקרוננו יהי - רחמים על העם הגרמני בלבד, אל רחמים כלפי זולתו. הללו לא גילו גם כלפינו יחס של רחמים.

"כנאצי ותיק עלי לומר, שאם נקריב את מיטב דמנו להצלת אירופה, וגזע היהודים יוסיף בכל-זאת להתקיים ביבשת זו, הרי ניצחוננו במלחמה יהיה רק הישג חלקי בלבד. לכן מושתת יחסי העקרוני ליהודים על התקווה שהיהודים ייעלמו. עליהם להסתלק. התחלתי במו"מ על ביצוע גירושם למזרח. בינואר תתקיים בברלין ישיבה בעניין זה, וישתתף בה בשמי מזכיר  המדינה ד"ר בילאר. הישיבה תתקיים במשרד המרכזי לביטחון של האוברגרופנפירר היידריך. על-כל-פנים, תתחיל תנועת אוכלוסיה יהודית גדולה [בהערה:  הישיבה, עליה רמז בעל היומן, ידועה בשם ועידת ואנזה. 

"אבל מה יהיה על היהודים? החושבים אתם שניישבם ב'אוסטלאנד', בכפרי-מתישבים? בברלין אמרו לנו: 'לשם מה טרחה רבה כזאת, השמידו אותם בעצמכם'. רבותי, בקשתי היא, כי תחסנו את עצמכם מפני כל היסוסים רחמניים. עלינו להשמיד את היהודים בכל מקום שהדבר ניתן, ובכל מקום שאנו נתקלים בהם, כדי לשמור על שלמותו האורגנית של הרייך...

"היהודים הם לגבינו גם זוללנים מזיקים ביותר... שלושה וחצי מיליון יהודים אין אנו יכולים להוציא להורג בירייה, אף לא נוכל להרעילם. אבל יכול נוכל לנקוט צעדים, שיביאום באיזו דרך שהיא, לתוצאות של ממש במבצע החיסול. כוונתי לפעולות בקנה מידה גדול שייקבעו ב'רייך' הגנרל-גוברנמן צריך להיות פנוי מיהודים, ממש כמו ה'רייך'. איך ייעשה הדבר והיכן ייעשה - עניין זה שייך לגופים שנקים ושנפעילם כאן, ואשר על תהומי פעולתם אודיעכם במועד הנכון'. ... (שרה נשמית, "מאבקו של הגטו", משרד החינוך והתרבות 1968, עמ' 25)

 

"בינואר 1942 נערכה ועידת ואנזה (Wannsee), ובה הוחלט על 'הפתרון הסופי' של היהודים. בקיץ 1943 נותר רק קומץ מהקהילות היהודיות במזרח-אירופה. מתוך שלושה מיליון יהודים בפולין נותרו בחיים רק 300,000. יהדות גרמניה והולנד חוסלו, יהודי הונגריה ובולגריה עדיין נותרו בחיים. ברומניה, היהודים מבסרביה ומצפון בוקובינה, שנכבשו חזרה מהרוסים, הוגלו בחודשים ספטמבר-דצמבר 1941 לאוקראינה הכבושה (אזור טרנסניסטריה).

 "במצב זה, כל מבצע הצלה דרך קושטא או ז'נבה, היה כרוך בקשיים רבים. למעשה, כבר בראשית 1942 ידע העולם מה קורה ליהודים בפולין, בגרמניה, באוסטריה ובצרפת. ההצהרה הסתמית של בעלות-הברית, שפורסמה ב-1942 בדבר העונש שיוטל על הפושעים הנאצים אם ימשיכו בהשמדת היהודים, לא הועילה.                       (זאב (וניה) הדרי, "דפים לחקר תקופת השואה",  מאסף ה', עמ' 252)

 

יצחק ארד -  "הפתרון הסופי בליטה באספקלריה גרמנית"; "מתוך 225-220 אלף יהודים שהיו בליטא עם כיבושה על-ידי הגרמנים נשארו בשלהי 1941 בארבעת הגטאות כ-43 אלף יהודים: בווילנה כ-20 אלף, בקובנה - כ-17,500, בשאוולי - כ-5,000, ובסוויינציאן כ-500. אלפים אחדים, בעיקר מאזור וילנה הצליחו לברוח לביילורוסיה שבה היה מצב היהודים טוב יותר. (יצחק ארד, "הפתרון הסופי בליטה", "קובץ מחקרים", יד ושם, י"א, עמ' 190)

 

"לאפיה הציוני של ההנהגה העצמית בטרזין"; משה שרת; "המוטיב הציוני היה אחת התחבולות במסכת המגוונת של מדיניות ההטעיה הנאצית. ברור, אפוא, כי נועדה משמעות רבה ומיוחדת במינה לכהונתו של יעקב אדלשטיין, מי שהיה מזכיר מפלגת פועלי ציון ומנהל המשרד הארץ-ישראלי בפראג, כיו"ר ראשון של 'מועצת הזקנים' (iltestenrat[), בה השתתפו עוזריו הקרובים מוותיקי הפעילים הציוניים בצ'כיה, כגון אוטו צוקר, פראנץ כאהן, ליאו יאנוביץ ואחרים... הפעילות הציונית עוברת כחוט  השני בקורות המחנה והיא הטביעה את חותמה על עיצוב דמות החברה בראשית התהוותה והשפעתה המרבית הורגשה עד עצם חיסולה. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה  העצמית' בטרזין", יד ושם, 1976, י"א, עמ' 46)

 

"בפברואר 1940, בעת שהותו בג'נבה, לשם בא להרצות בפני באי הכנס של פעילים ציוניים, נפגש עמו משה שרת (אז שרתוק). והרי הדברים שרשם שרת ביומנו ב-2 בפברואר :

"בדרך סיפר לי אדלשטיין קצת ממגילת הייסורים. יציאותיו לחו"ל משמשות מעין מוצא מן המצר - הוא יוצא כאילו לברר אפשרויות הגירה ובינתיים עובר הזעם לשעה קלה. הם מוכרחים לפרנס את נוגשיהם בהבטחות - אחרת תכלה אליהם הרעה.

"כשגמר אמרתי כי עלי לעמוד על נקודה אחת בדבריו. כבר דנו בלונדון בשאלת קברניטי אניותינו הטובעות הנשארים על משמרתם עד הרגע האחרון. החלטנו, כי לאחר שיכלו כל הקצים ולא תהיה יותר שום אפשרות להציל יהודים מארצות אויב, נבוא לממשלה בדרישה לתת לנו מספר מצומצם של רישיונות בשביל חברינו אלה שהפקירו את עצמם כדי לאפשר את הצלת זולתם'. (לוויה רוטקירכן, "לאופיה הציוני של 'ההנהגה העצמית' בטרזין", יד ושם, י"א, 1976, עמ' 53);  ב"ג לא הציל אף "ציוני" מארצות אשכנז, אוסטריה, גרמניה וצ'כיה.

 

"10% משטחה של עיראק מכלאה לערבי חצי האי ערב, סוריה ולבנון"; ב"מלכות ישראל" של אחד מבכירי הרויזיוניסטים, ד"ר שמואל סלניק, שיצא-לאור ב-1942 בירושלים, עושה המחבר נשמות לגיוס צבא של מיליון יהודים. סלניק כבן-גוריון, בונה על עזרת כוחות זרים להגשמת מטרותיו המגלומניות, הוא רוצה את היהודים בגילאי הגיוס לצבא, ואינו עושה חשבון ליהודים הנטחנים בשטחי הכבוש הנאצי, ולהלן סלניק;

"אנגליה זקוקה לבן-ברית נאמן על שפת ים התיכון, ואין כעם היהודי שישמור לה אמונים לאחר שהיא תבנה לעם הנודד בית… [עמ' 88]

"לפי חשבונות מדויקים נמצאים כיום ביהדות מיליון מאתים אלף גברים בגיל בין שמונה עשרה ושלושים וחמש, כלומר - גיל-הגיוס. ביתר דיוק מספר זה הוא כמספר החיילים העומד לרשותנו! א"י לבד יש בידה להקים גדודים של מאה אלף חיילים ומהם הרבה בעלי הכשרה צבאית שקבלוה משך התקפות ממושכות של הטרוריסטים המקומיים,  (ד"ר שמואל סלניק, "מלכות ישראל", תשי"ג, עמ' 98)

"על רקע מפת  חצי האי הערבי, מחולק שטחה של עיראק וסוריה לרבועים, וכ-8-10% משטח הרבועים הגובלים בפרס צבועים בשחור, ומתחת בא הטכסט להלן:

"במפה זו רואים את מדת הקליטה של סוריה ועיראק. כל העולם הערבי המונה 14 מיליון יכול ל"התיישב" בחלק הקטן של עיראק המסומן במשבצות השחורות. ההתיישבות לא תהיה צפופה מאד. היא תהיה דומה לצפיפות הצרפתית (75 איש על כל ק"מ) היתר מסוריה ועיראק ייתן מקום לעוד עשרות מיליונים.(ש. סלניק, "מלכות ישראל", תשי"ג, עמ' 121)

 

"חלמנו שעל נהר נר (Nerem nad Chelmno)"; "קודם שהספיקו אנשי גטו וארשה לעכל את הידיעות מווילנה החלו להגיע ידיעות אימים מן הקצה המערבי של פולין הכבושה, מחבל ורתלנד (Wartheland). שמועות פשטו בגטו על מעשים שקשה להעלותם על הדעת, האמת על מחנה ההשמדה שהופעל לראשונה ב-8 בדצמבר 1941 נחשפה בזכות שלושה אסירים נמלטים, שהיו עדי ראייה לרצח יהודים וצוענים במשאיות הגז. ב-19 וב-20 בינואר הגיעו הנמלטים אל רבה של העיירה גרבוב (Grabow) הסמוכה לחלמנו, ומשם פשטו השמועות במהירות אל היישובים הסמוכים.  (רותה סקובזקה, "שתי צורות המרי של רינגבלום, יד ושם, כ"א, תשנ"א, עמ' 159)

 

"בתחילת 1941, עם ראשית הוויכוח ביישוב על מטרת הציונות, פיתח הרב את הרעיון הזה... למזרחי נועד תפקיד מיוחד בתחום המדיני: 'ומי יודע אם לא יעלה בגורלנו אנו חברי 'המזרחי' [המפד"ל], אשר השקפותינו המדיניות מבוססות על התורה והמסורה, על התקווה המשיחית, על הביטחון בהשגחה עליונה שאין לזעזעו...  לעמוד בפרץ ולהתעקש על הציונות המדינית השלמה והתקיפה בימים יבואו'.

"...פתרון רדיקלי לשאלת היהודים היא הערובה לקבלתה בידי העמים ולביצועה. לכן ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים צריכה אפוא להפוך למדינה יהודית עם שלטון יהודי מלא.'  (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט, 2001, עמ' 222-3)

 

עוכר ישראל אשמדאי ר' ברלין בר-אילן נתן היתר להשמדת יהודי אירופה. בן-גוריון נסע לוועידת בולטימור עם תמיכתם של מפלגות דת העוולה הליטאיות ופסיקתו של אשמדאי הרב ברלין (בר אילן) שהתיר דמם של מיליוני יהודי אירופה;

"... בישיבת המרכז העולמי של המזרחי בנובמבר 1941 קבע הרב פישמן נחרצות: 'צריך להקים מדינת יהודים גם על חשבון הגולה'. (ההדגשה שלי, ח"א). פה אחד נתקבל אז הנוסח: 'ארץ-ישראל בתור מדינה יהודית כפתרון יחידי לשאלת היהודים והיהדות בעולם.'

"בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם בינואר 1942 חידד הרב ברלין את הוויכוח על סדרים לעתיד, והעמיד אותו על 'מדיניות יהודית' מול 'רחמנות על מיליונים בני ישראל'. הוא חשש שעניין הרחמנות על יהודי אירופה - הדאגה לזכויותיהם וחיפוש טריטוריות יכריע את עניין המדינה. "... באספות הרבות שהשתתף בהן לאחר שובו לארץ חזר והדגיש מסקנות נוספות:   

"א) חובת המדיניות הציונית בשעה זו - חיסול הגלות... אין קיום לישראל בגולה. יהדות הגולה גוססת ואין הצלה וגאולה אלא בבניינה של ארץ-ישראל. (חוה אשכולי וגמן, "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ט,2001, עמ' 227-224)

 

טענותיו של הרב ברלין חסרות שחר, הנציונל-ציונים לא היו צריכים לנקוף אצבע ולא להוציא פרוטה, כדי שהשואה לא תתרחש. הם היו צריכים להסיר את התנגדותם ליציאת היהודים לטריטוריות נרחבות לחופש ולחיים טובים. במאי 1942, כאשר מיליוני יהודים כבר הושמדו, ובן-גוריון שמנע יציאתם מתחת למגף הנאצי, מקבל בוועידת בולטימור הכרה במדינה נציונליסטית לאחר המלחמה;

 

מרץ 1942, מיליוני יהודים כבר הושמדו, ובן-גוריון וההנהלה הציונית ידעה על המתרחש בשטחי הכיבוש הנאצי בזמן אמת, אך בן-גוריון מקיים עצרת לזכרו של טרומפלדור ואינו מזכיר את יהודי אירופה הנשמדים;  מכאן הוא נוסע לארה"ב לוועידת בולטימור

"... מלחמת-היהודים האמתית על חירותם, עצמאותם ומולדתם תתחיל רק עם גמר המלחמה בהטלר. ... אנו מקוים שיד התליינים הנאצים לא תגיע אל כל העם היהודי וישרוד שריד לגולה, - - (בן-גוריון, "במערכה", ג', עמ' 122/119)

 

מאי 1942 -  ב"ג: מבחן הביצוע  /  בועידת בילטמור; "הגיעה השעה לבחון כשרון הציונות לבצע את דברה"; "המלחמה, שאינה אלא מלחמת-אזרחים המקיפה את כל הגזע האנושי, מעמידה את כל העמים, התרבויות, התביעות והשאיפות המדיניות, בפני מבחן אכזרי של תקומה. על עמנו נגזרה מטעם הנאצים גזירת השמד גמורה ושלמה, ובאשר ידם מגעת, מלאכת הכיליון נעשית ללא רחם*). אנו מאמינים בניצחוננו. זרוע הנאצים תגודע, ושארית ישראל תקום. אפס עם בוא הניצחון תעמוד הציונות בפני המבחן החמור והקפדני ביותר: מבחן הביצוע.    (בן גוריון, "במערכה", הוצאת מפא"י, תש"י, ד', עמ' 30)

*) יודנראט ב"ג, שהביא את השואה על היהודים, במקום להסיר את התנגדותו ליציאתם - הוא דאג בוועידת בולטימור להסכמה של המעצמות הקולוניאליסטיות, שפתרון הבעיה היהודית לאחר המלחמה יהיה בא"י, שהוכרזה כביתם  של הניצולים לאחר ניצחון בעלות הברית - זהו "מבחן הביצוע". הווה אומר שבאותה החלטה מסרו ארה"ב ובריטניה את פלסטין לרשותו של סוכנם, ב"ג. והחלטת האו"מ בליק סקסס היה אישור פורמאלי לכך.

 

"בולטימור - הכרה אמריקנית במדינה יהודית לאחר המלחמה"; "במאי 1942 התכנסה במלון 'בילטימור' בניו-יורק ועידה ציונית מיוחדת בהשתתפות מנהיגים אמריקנים ואירופים ושלושה מחברי הנהלת הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, והצביעה בעד החלטה שנודעה לימים כ'תכנית בילטמור'. בהחלטה נאמר: 'ארץ-ישראל תכונן כקהיליה יהודית כחלק ממבנה העולם הדמוקרטי החדש'; האפשרות שהמדינה תקום רק בחלק של ארץ-ישראל השתמעה במפורש.

"באוגוסט 1942, בסיועם של הציונים האמריקנים, עלה בידי בן-גוריון להביא לידי קבלת 'תכנית בילטמור' בוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים, וכך היא נקבעה כמטרתו הרשמית של היישוב. עתה, לבסוף, הובהר פומבית כי הציונות, כל-כולה, פירושה חתירה למדינה יהודית. אומנם שרת אמר על התוכנית כי 'היא אולי אוטופית במקצת', אך היא נשארה בראש סדר היום הציוני עד אשר ב-1948-1947, בסופם של תלאות ומאבקים, הוליכה את התנועה אל חוף המבטחים של ריבונות מדינית. (בני מוריס, "קורבנות", תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 2001-1881", עם עובד, 2003, עמ' 164)

 

"ב-21 באוגוסט 1942 דיווחו 'ג'ואיש כרוניקל' הלונדוני ועיתונים אחרים על התאבדותו של אדם צ'רניאקוב, ראש ה'יודנראט' (המועצה היהודית). נאמר, שזו הייתה תגובתו על דרישתם של הנאצים כי יגורשו מאה אלף יהודים מוארשה, 'גירוש שכמוהו כמוות'. ב-10 בספטמבר דיווחה סוכנות הידיעות היהודית על גירושם של 300,000 יהודים מוארשה. ב-20 בספטמבר פרסם אותו מקור: 'פרעות ללא-תקדים בפולין. הנאצים החלו בחיסולה של יהדות פולין. הצילו אותנו'.

 

"בחודשים הנותרים של 1942 המשיך זיגלבוים לקבל מברקים ומכתבים משרידי ה'בונד' בוארשה. מכתב אחד, שנשא את התאריך 2 באוקטובר, מסר כי נהרגו 300,000 יהודים מוארשה וכי גורל דומה מצפה לחצי מיליון יהודים שנותרו בחיים בכל פולין. ב-15 בדצמבר: 'כ-40,000 יהודים נותרו בגטו'. ידיעה ארוכה שנשלחה מוארשה, באוגוסט 1942, נסבה על מחנות-המוות של היהודים, ובעיקר טרבלינקה 1 ו-2, על תהליך המיון ('סלקציה') ופרטים רבים אחרים. כמו כן, נתקבל מכתב בן עשרה עמודים, בכתב צפוף, שכתב פיינר ביום האחרון לחודש אוגוסט ואשר סקר פעם נוספת את כל תהליך ההשמדה, מבראשית. פיינר תיאר כיצד עלה ביד הגרמנים להונות את הנידונים לכליה, ולשתק את רצון-ההתנגדות שלהם: מי שנשאר עוד זמן-מה מאחור האמין באמונה שלמה שחייו ניצלו. משטרת הגטו השתתפה בהכנות הארגוניות לגירושים... (זאב לקויר, "הסוד הנורא", שוקן, 1981, עמ' 117)

 

"בנובמבר 1942 הוזמן הרב סטיוון וייז לוושינגטון ותת-השר סמנר ולס אמר לו כי משרד-החוץ האמריקאי קיבל מידע נוסף המאשר את החששות הכבדים ביותר, שכארבעה מיליון יהודים באירופה הכבושה על-ידי הנאצים נרצחו ב'מסע השמדה'. ב-17 בדצמבר 1942 פרסמו אחת-עשרה ממשלות בעלות-הברית והוועד של צרפת החופשית, בראשותו של דה-גול, הצהרה משותפת שהודיעה כי השלטונות הגרמנים מגשימים עכשיו את כוונתו של הטלר, שעליה הכריז חזור והכרז, להשמיד את העם היהודי באירופה.

"אבל ב-10 בפברואר 1943, אחרי שהציר האמריקאי בשווייץ העביר עוד שדר אחד מריגנר בדבר 'הפיתרון הסופי', הוא נתבקש על-ידי ברקינריג' לונג, עוזר השר שניהל את המחלקה לבעיות-מלחמה מיוחדות, לא לקבל  עוד ולא להעביר ידיעות כאלה לאזרחים פרטיים בארה"ב. (זאב לקויר, "הסוד הנורא", שוקן, עמ' 94)

 

"הנאצים ראו בחיסול יהודי אירופה משימה בעלת עדיפות גבוהה ביותר. ומנהיגי גרמניה, אף-על-פי שהיו נתונים בעיצומו של מאבק עולמי, עצם קיום אומתם היה מוטל על כף המוזניים, הקצו אמצעי לחימה ניכרים לתכנית הזאת של השמדת עם. האיינזצגרופן צרכו לפעולותיהם תחמושת וכוח אדם כשיר, בכמה מקומות בנתיב הרצח נעשה שימוש בדלק כדי לשרוף את גופות הנרצחים, ותהליך ההכחדה הכביד על מנגנון המנהל הגרמני העמוס. אבל המחיר הכבד ביותר שולם במערכת התובלה ובכוח העבודה.

"הובלתם של מיליוני יהודים על פני אירופה אל בתי-החרושת למוות בפולין הוסיפה עומס על מערכת מסילות הברזל שכבר הייתה נתונה בלחץ כבד בשל הצורך להסיע גייסות ואמצעי לחימה. וחשוב מכול, למרות המחסור הקבוע בידיים עובדות - ב-1944  חסרו לנאצים כארבעה מיליוני עובדים - השמידו הנאצים כוח עבודה כשיר של שניים או שלושה מיליון יהודים. אפילו עובדים יהודים מיומנים שהועסקו בתעשיות הקשורות למלחמה נשלחו אל תאי הגזים, אף-על-פי שהכול הכירו שפוריותם של היהודים בעבודה גבוהה פעמים רבות מן הממוצע, מפני שהיהודים ראו בערכם הכלכלי את הסיכוי הטוב ביותר לשרוד.

"בשביל להרוג את היהודים היו הנאצים נכונים להחליש את יכולת הלחימה שלהם, ואילו ארצות-הברית ובעלות-בריתה לא היו מוכנות לעשות כמעט כלום כדי להצילם. (דוויד ס' ויימן, "הפקרת היהודים",  יד ושם, תשנ"ג, קטע מהמבוא, עמ' 5)

 

"המנהיגים הציונים היו טרודים גם בנושאי העתיד. הם הבינו, נכונה, שכפי שמלחמת-העולם הראשונה נתנה הזדמנות לציונות, תהיה הזדמנות שנייה אחרי מלחמת-העולם השנייה, והם רצו להיות מוכנים לקראתה. שנת 1942 הייתה שנת 'בילטמור', התוכנית בה התווה בן-גוריון את תוכניותיו להקמתה של מדינה יהודית בא"י. תוכנית זו כללה העברה מידית של שני מיליון יהודים לא"י. וייצמן לא התלהב מהפרחת מספרים אסטרונומיים כאלה. הוא חשש, שרבע מן העם היהודי באירופה לא יישאר בחיים אחרי המלחמה. אבל חרף המחלוקת שבין ה'מקסימליסטים' ובין ה'מינימליסטים' במחנה הציוני, הכול התכוננו לעולם שלאחר המלחמה. 'בית בשביל מי ?' שאל חיים גרינברג, הסופר היהודי הנודע, בפברואר 1943. 'בשביל מיליוני המתים בבתי-העלמין הארעיים שלהם באירופה ?' אך זה היה קול בודד בשעתו.    (זאב לקויר,  "הסוד הנורא", הוצאת שוקן, תשמ"א 1981, עמ' 154)

 

"עזרה לחברי תנועה הנתונים במצוקה קשה"; "בדצמבר 1943 יצאה בת"א, בהוצאת האיחוד העולמי של פועלי ציון צ"ס-התאחדות (האיחוד העולמי של מפא"י), חוברת קטנה הנושאת את הכותרת 'שנת השמדה', המחבר היה מלך ניישטט (לימים נוי), אז מזכירו המדיני של האיחוד העולמי של פועלי ציון צ"ס-התאחדות שעמד בקשרים הדוקים עם תנועת-הנוער שלה, דרור-החלוץ. ניישטט עמד גם בראש 'הוועדה להקלת מצוקת החברים בגולה' שהקימה ההסתדרות ביוני 1942... (דינה פורת, "שנת השמדה", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ', תש"ן, עמ' 97)

"שיגור עזרה: המחבר מודה בפה מלא, ומבלי להסתיר כלל ביקורת עצמית חריפה, כי 'שנת תש"ג הייתה הראשונה בכל שנות השואה שבאו עלינו, שבה נעשה בארץ-ישראל מאמץ מכוון ושיטתי לשמור על הקשרים עם אחינו המעונים בארצות הכיבוש הנאצי, ולהושיט להם עזרת-מה...

"...ניישטט אינו מדבר על הכלל, אלא על עזרה לחברי תנועה הנתונים במצוקה קשה, שציפו לעזרה בראש ובראשונה מחברים בארץ, שהקשרים אתם בעבר היו הדוקים מאוד…  (דינה פורת, "שנת השמדה", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ',  עמ' 98);  "אחינו המעונים", חלוצי היודנרט, שהוציאו לפועל את פתרון הבעיה היהודית.

 

"אלא שגם מן הפעילות שהתנהלה בתקופה השנייה, מסוף 1942 ואילך, שהייתה כבר מאורגנת יותר ונעשתה מתוך מודעות לחומרת מצבם של החברים באירופה הכבושה, אין הכותב חוסך את שבטו, ואינו נמנע מלצטט מכתבים שבהם נאמר במפורש: העזרה מן הארץ הגיעה 'קצת מאוחר מדי... העזרה באה כשקרוב לשני מיליוני אחים נחים כבר באדמת פולין'  (דינה פורת, "שנת השמדה", "קובץ מחקרים, יד ושם, כ',  עמ' 99)

 

"ההתוודעות אל השמדת יהודי אירופה; פרשת ריכרד ליכטהיים"; מבוא: "לנו העוקבים יום-יום אחר האירועים, לנו אין ספק עוד שמאחורי כל האמצעים הללו יש כוונה מודעת לחיסול." (ריכרד ליכטהיים, 25 בספטמבר 1942); "ההשמדה במחנות מוות החלה עם גירוש יהודי ורתגאו (Warthegau) לחלמנו בדצמבר 1941, והתרחבה באביב 1942 עם הגירוש ההמוני של יהודי סלובקיה ויהודי לובלין למחנות ההשמדה אושוויץ ובלז'ץ. בסיומה של השנה השלישית למלחמה, ביולי-אוגוסט 1942 , הגיעה השמדתם בפועל של יהודי אירופה לשיאה עם חיסולו של הגדול שבריכוזים היהודיים - גטו וארשה - וגירוש כ-350.000 יהודים ממנו לחדרי הגזים ולמשרפות בטרבלינקה הסמוכה, ועם התחלת הגירושים ההמוניים ממערב אירופה לאושוויץ. הוויכוח ההיסטוריוגרפי מחדד את הקושי הכרוך בשאלה מי ידע ומתי - ומה בדיוק ידע*), אפילו בתוך המערכת שהייתה ממונה על ביצוע התכנית. ככל הידוע מספרות המחקר, לא נודע דבר קיומה של תוכנית ההשמדה לבני-אדם שמחוץ לחוגי המודיעין ושירותי הביון במערב עד אוגוסט 1942. התוכנית נודעה ברבים בעקבות 'מברק ריגנר' (Riegner's telegram), שדן בקיומה של תוכנית השמדה, ובעקבות עדויות של פליטים שבאו לשווייץ ולא"י בחודשים אוקטובר-נובמבר 1942.  (רעיה כהן, "ההתוודעות אל השמדת יהודי אירופה",  "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד עמ' 239)

*) בן-גוריון והנהלה ציונית ידעו בזמן אמת על השמדת היהודים, והם לא ניסו להציל יהודי אחד, בן-גוריון ביקש "שארית", שיסייעו לקבל מדינה "ציונית".

 

יודנרט - ערובה לחיים; "אין ספק של'תעודת עובד היודנראט' נודעה חשיבות מרובה: הואיל והיא פטרה את בעליה מעבודת כפייה, העניקה להם ביטחון יחסי ולימים נחשבה לערובה לחיים. עוד בטרם החל הפינוי לפרוז'אני, הוחלט שרשימת המפונים לא תכלול את חברי היודנראט, פקידיו, המשטרה היהודית ומכבי-האש...       (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  129)

 

"הגטו - מדינה בתוך מדינה, והמשטרה..! היודנראט הטיל עונשי גוף חמורים על מי שנטש את מקום עבודתו ללא רשות, וביצוע העונשים הוטל על המשטרה היהודית. סרולק קוט מספר בזיכרונותיו, שמי שנענש ב-20 מלקות על נפקדות מהעבודה מחוץ לגטו, לא היה מסוגל לשבת חודשיים...  (שרה בנדר, "מול מוות אורב", "עם עובד", עמ'  136)

 

"ראוי לציין, כי בימי המלחמה התרחבו תפקידיהן של תנועות-הנוער במידה רבה, לפני המלחמה העמידו לעצמן התנועות הציוניות-החלוציות את המטרה להכשיר את הנוער לחיי-הגשמה בארץ-ישראל, ואילו עתה התעורר הצורך לעודד את הנוער, שנותק מכל מסגרת חינוכית והופקר לחיי-הרחוב. תנועות-הנוער נדרשו למצוא מעין מזיגה של שני דברים : לארגן פעולות-עזרה מידיות כדי להחזיק את החניכים בחיים, ובעת ובעונה אחת לנטוע בלבם אמונה בעתיד ובתכלית קיומם ולחנכם לקראת הגשמה חלוצית בארץ-ישראל לאחר המלחמה. לנוכח הכיבוש והטרור, שאיימו לשבור את רוח הנערים, עשו התנועות לא רק למען קיומם הפיסי של החניכים, אלא גם חיזקו את רוחם ושמרו על דמותם התרבותית-הרוחנית.

 

עיתונות תנועות-הנוער: "תנועות-הנוער הגדולות, ובעיקר התנועות הציוניות-החלוציות, הוסיפו לפעול בימי המלחמה והכיבוש, על-אף הזעזוע שעבר עליהן עם צאת החברים הפעילים של השכבות הבוגרות בימי המערכה על פולין בספטמבר 1939. זמן לא רב לאחר הכיבוש נפגשו צעירי התנועות שנותרו בבירה וחידשו את פעולתם. כעבור זמן קצר חזרו אחדים מראשי תנועות-הנוער - בניגוד לראשי המפלגות - והתייצבו בראש תנועתם במחתרת, דבר שהשפיע על אינטנסיביות הפעולה והיקפה. מטבע הדברים נהפכה וארשה, בעלת הריכוז היהודי העצום, למרכז פעילותן הענפה של תנועות-הנוער, וממנה נוהלה פעילות מגוונת גם בערי-השדה השונות. ("עיתונות-המחתרת היהודית בוארשה", בעריכת יוסף קרמיש, א', מאי -1940ינואר 1941, עמ' מח)

 

"שיתוף-הפעולה היה רב במיוחד בין תנועות-הנוער החלוציות, שהקימו מוסדות קבועים לתיאום, כמו, למשל, 'מרכז החלוץ' ('החלוץ הכללי'), שלקחו בו חלק 'דרור-החלוץ', 'השומר הצעיר', 'גורדוניה' ו'עקיבא'. כן יצרו מסגרת מורחבת, 'הקואורדינאציה החלוצית', שהקיפה - מלבד התנועות הנ"ל - גם את 'הנוער הציוני' ואת 'החלוץ המזרחי'. במסגרות האלו שיתפו התנועות פעולה בהקמת קיבוצים עירוניים, בארגון חוות-הכשרה ועוד. ("עתונות-המחתרת היהודית בוארשה", בעריכת יוסף קרמיש, א', מאי -1940ינואר 1941, עמ' מח)

 

''הייתי לבוש מעיל-עור, כדרך שלבשו משתפי-הפעולה עם הגסטאפו, הבינותי שאנו מעוררים חשד: צעיר במעיל עור, המחזיק נערה בזרועה, והיא כנגררת אחריו.

''העניין נמשך יומיים-שלושה, כל אותו זמן האב ובתו עצורים, האיש נשבר והחל לנהל משא-ומתן על גובה הסכום...  (קז'יק, "ובתוכי העבר", שרד הביטחון, תשמ"ד, עמ' 40); אם כ-75% מהיודנרט היו "ציונים", בין המשטרה היהודית הם היוו כ-100%, וכולם, כול ה"ציונים" שיתפו פעולה עם הנאצים, לכן יכלו להוציא עיתונים, להקים קיבוצים, ולבסוף גם להינצל.

 

"הרוויזיוניסטים וה'ביקורת המקובלת': "התנועה הרוויזיוניסטית הייתה שותפת מלאה להסכמה הציונית, כמו זרמים אחרים בציונות סברה גם היא כי הפתרון היחידי למצוקת היהודים ולשאלת שארית הפליטה הוא הפתרון הציוני. כל פתרון אחר הוא מדומה ואשלייתי. גם הרוויזיוניסטים ראו בשואת יהודי אירופה 'חורבן הגולה' - לא גולת אירופה דווקא אלא הגולה כמושג, כל גולה שהיא. בכל מה שקשור ל'חיסול מוחלט של הגולה' היו הם הזרם הקיצוני ביותר בתנועה הציונית. (יחיעם ויץ, "הביקורת  הרויזיוניסטית על הנהגת היישוב", "קובץ מחקרים", יד ושם, כ"ג, תשנ"ד עמ' 273)

 

"היישוב תפס את עצמו לא כתומך בגולה אלא כנתמך על-ידה - הוא ה'בנימין' שיש לדאוג לגידולו, להתפתחותו, לביסוסו ולטיפוחו באמצעות עולים ותקציבים. מצד אחד, היישוב כתחליף לגולה, אם כמקבץ גלויות ואם כאנטיתזה לגלותיות מבחינת דמות האדם ודמות החברה; אך מצד שני, בינתיים הוא הסמוך על שולחנה של אותה גולה נשללת ובעתיד גם מוחלפת. מצד אחד נגזר דין הגולה שעתידה להתנוון להתחסל במוקדם או במאוחר ולעומת זאת ארץ-ישראל היא המקום היחיד שבו החיים הם גם ראויים וגם בטוחים; ומצד שני - חיסול הגולה אינו תהליך מיידי ואפילו אסור לה להתחסל לפני שיסתיים תפקידה בבניין המפעל שאמור להחליפה.

 

"הטוב והמעולה שבהמונים היהודים

"ליישוב, 'האליטה הנבחרת' של העם היהודי, הייתה מחויבות מיוחדת לגבי גורל יהודי אירופה. מחויבות זו לא שאבה את כוחה מגודלו של היישוב או מעצמתו הכלכלית, הצבאית או הפוליטית. הייתה זו מחויבות אידאולוגית, עקרונית, א-פריורית, שנבעה מדימויו העצמי ומתפיסה מגובשת, ולא היה לה שום קשר עם יכולת המימוש הריאלית של אותו דימוי ושל אותה תפיסה. בקיץ 1942 נכתב כי היישוב היהודי בארץ-ישראל אינו 'אחד הקיבוצים היהודיים ברחבי תבל, אלא חלוץ-לעם מינהו הגורל ... בנו בחרה ההשגחה להיות למחייה ולהצלה לעם רב.' בסתיו 1943 אמר יצחק טבנקין באותו עניין:

"עוד מימי  'חיבת ציון' עלה  לארץ-ישראל היהודי הרגיש לעלבון יהודי, לצרת ישראל ... ההיסטוריה היא שבחרה ביהודי הרגיש הזה... חזיון זה נמשך הרבה שנים עד שהגענו לחצי מיליון יהודים בארץ. וחצי מיליון זה יש בו מהטוב והמעולה שבהמונים היהודים והם כבחינת חוט-שידרה של העם ביישוב זה. וטבעי שעלינו מוטלת עכשיו השליחות בעם. (יחיעם וייס, "דימויו ... בראי עיתונות הקיבוץ המאוחד ומפא"י,  משרד הביטחון, עמ' 196)

תרגום "ציוני" ל"קהילות ישראל ייעלמו וייכרתו" של אחד העם; המפיה ה"ציונית" שאבה/שואבת/תשאב את ממונם של היהודים, עד שיהיה לה כוח להחליף אותם (לשעבד וגם להשמיד); ראינו את ה"בנימין", "האליטה הנבחרת" את "היהודי הרגיש לצרת ישראל", שהגיעו לארץ ב"עלייה ראשונה" ו"עלייה שניה".

 

"במאמר בשם 'לפני כס משפט ההיסטוריה', שפרסם בן-גוריון בסתיו 1944, נאמר: "מה עשיתם לנו, אתם העמים שוחרי החופש, מגיני הצדק, הלוחמים למען העקרונות הנעלים של דמוקרטיה ואחוות האדם? מדוע נתתם שיעוללו כך לעם חסר-מגן, שעה שעמדתם מן הצד והרשיתם שיוקז דמו עד מוות בלא שהצעתם סעד והצלה, בלא שתבעתם מהמשחיתים לחדול בשפת הנקם שהיא לבדה הייתה מובנת להם? מדוע לא סיפקתם לפחות נשק ללוחמי הגטאות שלנו, כפי שעשיתם למען לוחמי מחתרת ופרטיזנים בני עמים אחרים?

זו זעקה, אבל מאוחרת מדי. (זאב (וניה) הדרי, "דפים לחקר תקופת השואה",  מאסף ה', עמ' 253); חוצפה ועזות מצח. רצח וירש, ומפנה אצבע מאשימה כלפי אחרים -  זוהי "ציונות"!

 

"גם היישוב בארץ, שמנה אז כ-450 אלף נפש וגם מנהיגיו, עמדו בפני הכרעה קשה, כאשר על כף אחת של המאזניים הונח גורל יהודי אירופה ועל השנייה גורלו של מפעל הבניין הציוני בארץ-ישראל. עדיפות המפעל הציוני נראתה כה ברורה, עד כי הייתה נטייה להסיח את הדעת מגורל יהודי אירופה. (זאב (וניה) הדרי, "דפים לחקר תקופת השואה",  מאסף ה', עמ' 254)

 

 

הישוב היהודי בארץ סבל בשנים 1943-1933 ממצוקה קשה, שהתעצמה עם תחילת מלחמת העולם השנייה; בנקים התמוטטו, איכרים הזדקקו לגמילות-חסדים, 18-15 אלף מחוסרי עבודה, ומשנת 1937 ערכה ההסתדרות "מפדה" שנתי, ששילמו השכירים מדי חודש. גולדה מאיר מספרת על דיון בוועד-הפועל ב-13.6.1940, שפועל שאינו משלם מפדה נתבע למשפט, אך פקידי הקק"ל, סוכנות, נשר וחברת החשמל, אינם משלמים. ואילו עובדי מוסך אגד הכינו גל אבנים. אך "הבולגרים והספרדים משלמים "המפדה" עד היום". (גולדה מאיר, "בדגל העבודה", עמ' 63)

 

ברל כצנלסון בחנוכת בית מפלגת פועלי א"י - בית ארלזורוב ב-22.11.1940, כתב: "יש דאגה אחת שהיא גוזלת את המנוחה: "שלטון מפא"י, "המפתח המפלגתי". לפני זמן מה טרח עסקן אחד ומנה מנין שלם של דברים שבהם שולט המפתח, דברים אמיתיים ודברים מדומים.

"מגנים אותנו שאנחנו "רודפי-בצע". מגנים אותנו שאין אנו מתכוונים לשיתוף לשמו, אלא לשם הכסף... על שנאת ההסתדרות בלבד לא יקום שום בנין של קיימא.

"אין חלקי עם אלה המתריעים כפעם בפעם על 'הסכנה'. 'אל תירא עבדי יעקב'. יש לנו דאגות גדולות מאלו. - - שלום בישוב - כן. שלום עם היהודי סתם, שלום עם הדלות  היהודית - אם מפלגתנו תעמיד זאת לעצמה למטרה תמצא את הדרך ותמצא את השלום. (ברל כצנלסון, "כתבים", ט', עמ' 363/5)

 

כצנלסון מציע לבדוק ממי מורכב 'כל הישוב', והוא מונה: א) "הציונים הכלליים", בה מאוגדים גם סיעת 'העובד הציוני' וסיעת החקלאים הזעירים; ב) 'המזרחי', שמאגד גם את 'הפועל המזרחי';  ג) הרביזיוניסטים; ד) "ציונים כלליים ב' שמאגד את ארגון פועלים ספרדים; ה) 'פועלי אגודת ישראל', הנאבקים בתוך 'האגודה'.

"ובשכנות קרובה לציבור הפועלים נמצא אותו המחנה הרב והמגוון, שמדביקים לו כל מיני תווים: אם 'מעמד בינוני' כביכול, ואם 'בורז'ואזיה זעירה', ואם 'המון-העם'. נאמר בפשטות: הדלות היהודית. הבעל-מלאכה, הרוכל, החנווני, האישה העומדת בשוק. המון חלכאים חסרי-מחיה, ולפרקים גם חסרי-סיכויים.

 ו"זורמת עליה המונית, עזובה לנפשה, ללא ליווי, ללא עזרה".  (ברל כצנלסון, "כתבים", ט', עמ' 366/7)

"או, נאמר, העזרה הסוציאלית בישוב. סבורני שעלינו לשחרר אותה מן הסגנון הפילנטרופי ולנטוע בה את העממיות הברוכה,  ולהקיפה  בהתעניינות  ציבורית.  או,  נאמר, עדות המזרח, שהעזובה בהן מרובה ביותר; או המלחמה במיסיון; או הגנת השכנים והדיירים, וכדומה, - -  (ברל כצנלסון, "כתבים", ט', עמ' 369/70)

 

פנחס לבון - "דרך הפועל בישוב", או "דמותו הפושעת של שלטון הקהל" - 1941; "עדות המזרח - שכבת הפועלים המנוצלת ביותר בישוב"; "אפיה של ההסתדרות כנושאת הדאגה והאחריות לכלל העובדים מחייב שינוי עמדתה למעשה כלפי שכבת הפועלים המנוצלת ביותר בישוב, הפרוליטרים שבפרוליטרים - העובדים בני עדות המזרח. החלוקה לשתי דרגות חיים ושכר, העוברת בשטח הארצי בין יהודים וערבים, מתקיימת גם בישוב העברי בין יוצאי מערב והמזרח. היא יוצרת פילוג מסוכן ביותר בתנועת פועלים מאוחדת, פילוג בדרגת חיים על יסוד 'גזעי'. (פנחס לבון, "בנתיבי עיון ומאבק", עמ' 410)

 

העליה הזורמת לארץ בשנות מלחמת-העולם השנייה, והיא "עזובה לנפשה, ללא ליווי, ללא עזרה" אלה יהודי ארצות ערב והאסלאם, שהיוו רוב בישוב היהודי לפני ואחר הקמת המדינה, אך חיו בשולי החברה. בדבר אחד שיתפו אותם - בחובות, תשלום מס ונשיאה בעול הביטחון.

ישוב זה, שהיה במצוקה קשה, לא נטל חלק בשום הכרעה ובשום נושא, מי שהחליט למנוע יציאת יהודים מתחת למגף הנאצי ועד להשמדתם, היה בא-כוח העם היהודי בן"ג, הוא החליט והנהלה "ציונית" ענתה "אמן". קיים תיעוד תומך רב נןסף למובאות שהובאו לעיל.

 

ובכן מכותבי המורמים מעם. האיגרת ה-10 מסיימת, במבטים חטופים את סקירת תולדות ה"ציונות", מראשית "העלייה ראשונה" ו"הביל"וים", "העלייה שנייה" וכו', על-פי התיעוד ה"ציוני", (שנכתב עם התרחשות האירועים. ושונה הוא עד קוטביות מהתיעוד ה"ציוני" המשוכתב, שלמדו/לומדים כול ילדי ישראל, בבה"ס ובאוניברסיטה) ועד השמדת שישה מיליון יהודים בגלל גחמה "ציונית".

 

אתם, מכובדי ראש-הממשלה, השרים וחברי בית-המחוקקים, חותכים גורלות, על פי ספרי חשבון משובשים, כאשר הזכאי נרשם כחייב - ומשלם; והחייב רשום כזכאי - ומקבל..! אך אילו היה מדובר בממון - הכול היה נמחל. אך כאשר מדובר בשפך דם בני אדם, שפך דם הדדי של יהודים, פלסטינים וערבים ללא הבדל דת  במשך למעלה מ-80 שנה, זה מעכיר את הנפש ומסעיר את הרוח.

בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, והבאים אחריו בנו עוצמה צבאית בברית עם מעצמות המערב, שביקשו לשעבד את ארצות ערב. כול מלחמה בפלסטינים וארצות ערב הוסיפה עצמה לישראל ה"ציונית", עד שהפכה למעצמה רביעית או חמישית, שנאבקת על הגמוניה עולמית. כאשר המטרה הראשונה, שביקשו ה"ציונים" להשיג, היא הבאתם של  היהודים מהגולה, לישראל בכול מצב. בינתיים יצרו מלחמות ה"ציונים" בפלסטינים ובציביליזציה האסלאמית את אש"פ, את החזית העממית לשחרור פלסטין, גדודי עזאלדין אלקסאם, חזבאללה, חמאס ודאעש. וזה אינו המילה האחרונה בדרך לשחרור הערבים והאסלאם, מהשעבוד האימפריאליסטי.

 

מספיקה הבטה בתמונות ההרס וההרג, ממבצע "ענבי זעם", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן", ומהלך "מלחמת לבנון השנייה", כדי לדמיין את מוראות המלחמה הבאה. זאת ועוד, ישראל האהודה בעולם, עדיין מבקשת להכות את איראן.

למעשה אתם, מכובדי, ממשיכים את המדיניות של בן-גוריון וז'בוטינסקי, הפועלת בשירות מעצמות המערב, לשמש להם כגשר למזרח, ונבוט על ראש הערבים והאסלאם,

 כאשר ללא מלחמה, יכלו ארצות ערב ורבות  מארצות האסלאם להיות מולדת לששת מיליוני הנספים בשואה. מולדת שדת התרבות שלה העמיד את האדם במרכז ההתעניינות והעשייה של הקהילה,

בכבוד רב (-) מרדכי גבאי

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות