טקסט מאסטר (1)

רופין אבי האאוגניקה והגזענות ה"ציונית" שלטון קהל -  אדם על; יהודים -  חיות

 

17.2.2017

 

 

זהות תרבותית -  "רופין נולד ב-1876 בעיירה הקטנה ראוויץ (ראוויטש) בפרובינציה המזרח-פרוסית פוזן, שהיוותה גבול גיאוגרפי ותרבותי מטושטש בין גרמניה, לבין פולין. זהותו התרבותית של רופין הייתה תוצר מובהק של האינדוקטריציה הגרמנית בפוזן/פוזנא. כמו רוב היהודים באזור, שאף להתקבל לתוך התרבות הגרמנית.במעבר זה מזהותו המזרח אירופית-פולנית לזהות חילונית גרמנית מודרנית, מ"אמונותיה הטפלות" של אמו ומהיידיש המביכה, הדיבור "הדוחה" עם הידיים וההתנהגות הפנטזיונרית של אביו הרוכל, לתרבות הגרמנית, שקידשה את הגבריות והמדע, בידל עצמו רופין מהוריו ומיהדותו. יומני הנעורים שלו מלאים תיאורים המבטאים סלידה מהגוף והמראה היהודיים, ו"אנטיפטיה חזקה" [מהאוסטיודה -  גבאי], כפי שהתוודה ביומנו, לנשים ונערות יהודיות. רופין הגדיר גם את גופו ומראהו שלו כמכוערים. באותם ימים אופטימיים עדיין האמין כי התחברות אל הפוֹלְק [Volk] הגרמני היא אפשרית -  אפילו ליהודי -  רק בעזרת כוח הרצון, באמצעות הזדהות מודעת וטיפוח הכוחות האינטלקטואליים המתבטאים בעיקר בשליטה בשפה ובספרות הגרמנית.

בדומה לרבים ממנהיגי הציונות, הגיע אל היהדות דרך הציונות. הוא לא תפס את היהדות באמצעות קשר ישיר עם מסורתה או שפתה, אלא הבין וחווה אותה באמצעות הרפרטואר הגרמני [שראה ביהודי מגפה שיש להדביר -  גבאי]. בשנות המעבר מנערות לבחרות החל רופין לנסח את תפיסותיו בנוגע לתרבות במונחים גזעיים ששיקפו את הספרות הדרוויניסטית הפופולארית, אותה קרא בקדחתנות. בבחירות 1893 לרייכסטאג חש הזדהות גמורה עם המפלגות האנטישמיות, ואף ביקש להתקבל לאחת מהן בתור "פטריוט גרמני".

הדרוויניזם כְּוֶלְטְאַנְשָאוּנג  -  "רופין היה משפטן מוסמך, וכתב את הדוקטוראט שלו בכלכלה פוליטית/לאומית, היו סקרנותו והצלחתו האקדמית הראשונה במסגרת של פרדיגמה בין-תחומית חדשה, אשר בתוך שנים ספורות הוכרה בשם "היגיינה גזעית" (Rassenhygiene) או אוֹיְגֶנִיקָה. אחד היצרנים הדומיננטיים של הפרדיגמה החדשה הזאת בגרמניה, הביולוג הבלונדיני, תכול העיניים, ארנסט האקל, היה אחד מפטרוניו האקדמיים של רופין, אותו תיאר ביומנו כ"טיפוס הגרמני הנהדר". ביקום המוניסטי על פי האקל, כל הכוחות הפיסיקליים והכימיים, כמו גם האורגניים והאנושיים, נובעים ממקור אחד של "כוח חיים" ראשוני.

"בתחרות אקדמית ייחודית, שנודעה מאוחר יותר כ"פרס קרוּפּ", ושנוהלה ונוסחה בידי האקל. מארגני התחרות, בה זכה רופין במקום השני, ביקשו מהכותבים לעסוק בסוגיית יישום התיאוריה הדרוויניסטית בארגון החברה והמדינה. "פרס קרופ" והפרסומים הנלווים אליו מציינים נקודת מפנה בהתקבלות ה"היגיינה הגזעית" בגרמניה, כיוון שהעניקו לה לגיטימציה מדעית, יחסי ציבור ותקציבים. זה היה הפרס האקדמי החשוב ביותר באותו הזמן, שקישר בין מדע לחברה.

 

האקל ו"הליגה המוניסטית" שאותה הקים בעיר יינה ב-1906 כדי להפיץ את "הדרוויניזם כְּוֶלְטְאַנְשָאוּנג" נתמכו באופן מסיבי בידי בעלי ההון הגרמניים. קפיטליסטים רבי עוצמה אלו, ביניהם שְׁטוּם בעמק הסָאר וקרוּפּ בחבל הרוּר, קיוו ליישם את התיאוריות הדרוויניסטיות במפעליהם, כמו גם להחדיר אותם למבנה המדינה. הם התענינו במיוחד בתיאוריות הנוגעות לסלקציה של כוח העבודה, אשר נתפס יותר ויותר במונחים של "אנרגיה" וטופל כ"חומר אנושי". עולמו של רופין, ועמדתו כחוקר, נוצרו גם מתוך זיווג זה, בין מדעני חברה וחסידי ה"היגיינה הגזעית" שביקשו ליישם את התיאוריות שלהם במציאות החברתית, לבין בעלי ההון, אשר ביקשו לארגן את מפעליהם ולמנוע את עליית האיגודים המקצועיים הסוציאליסטיים העצמאיים.

 

הזכייה ב"פרס קרופ" העניקה לרופין כרטיס כניסה לחוגים ולכתבי עת אקדמיים יוקרתיים, והפרס הכספי הנכבד (6,000 מארק; כמשכורת שנתית של פקיד בכיר) חילץ אותו ואת משפחתו ממצוקתם הכלכלית. חיבורו התפרסם ב-1903 כמסה בשם "דרוויניזם ומדעי החברה". המסה של רופין ניתחה את הדרך בה אפשר ליישם את התיאוריה של דרווין בארגון החברה והמדינה, וביטאה אמונה נלהבת בכוחה של "הנדסה אנושית" כדי לקדם את האדם לרמה חדשה של מוסר וחירות. למרות שהכיר בכך שהחזון הביו-רפואי שלו תובע הקרבה גדולה מהפרט, תמך רופין במדינה ובתפקידה המרכזי והעניק לה זכות מוחלטת להתערב בחייו של הפרט. "הפרט יתפוס בהשתייכותו למדינה ובפעולותיו למען המדינה את חלקו בנצח, בהיסטוריה של האנושות. הוא חייב להתייחס אל המדינה באמונה דתית אמיתית. […] אין משימה שנראית גדולה מדי בשביל המדינה." רופין העלה את הרעיון לפיו מדיניות הרווחה והחינוך חייבות להיות משולבות בתוכנית של השבחת הגזע, שבה יעודדו את הנכים ואת חולי הנפש להימנע מהולָדָה (שם).

 

דת-תרבות יהודית-  האדם במרכז

רופין והנאצים, מי שאינו שייך לחונטה -  חיה

 

במאמריו בכתב העת "ההווה" (Die Gegenwart) בשנים 1902-1903, שטח רופין בנחישות את הוֶלְטְאַנְשָאוּנג שלו. במאמרו הראשון בסדרה, "ריבוי הפולק" ערער על התפישה הליברלית בדבר עליונותו של הפרט, טען כי המסורת הנוצרית העלתה את חשיבות הפרט יתר על המידה וכי אין זה עיקרון אוניברסלי שאסור לערער עליו . הוא קבע כי הפרט צריך לראות במדינה את הסיבה לחייו, ושאל באופן רטורי: "האם אין שינויים בצרכיה של המדינה מחייבים תיקון של המוסר?". בהזכירו את ניטשה, סיכם כי איכות הפרטים צריכה להיות חשובה יותר מכמותם (עמ' 322).

 

"במאמרו השני, דן רופין בין היתר במושג העל-אדם (Übermensch) . היה ברור לו כי אדם כזה צריך להתפתח -  "כמו בעלי חיים אחרים" -  "רק בקרב בני מינו הדומים לו" מבחינת "המבנה הפיסי" (עמ' 149). לעל-אדם, על פי רופין, יש חשיבות עליונה בשביל המדינה, כיוון שהוא מציב דגם אידיאלי לחיקוי, שאינו רק מנטאלי אלא גם פיסי וביולוגי. אחת האבחנות שלו -  העשויה להנהיר את התנהלותו שנים ספורות לאחר מכן -  הייתה  הדרך בה הגדיר את היחס בין העל-אדם לאדם כזהה ליחס בין האדם לחיה (שם). בדברי הסיכום הדגיש כי במדינה האידיאלית חייבים האזרחים להיות מודעים להשפעת הפעילות המינית שלהם על המדינה, ולשעבד אותה ל"קידום" ו"לעיצוב הנעלה" של הגזע (שם). במאמרו האחרון בסדרת מאמריו בכתב העת "ההווה", "מוות ואלמוות" הציג רופין הסבר לתיאוריות של הזואולוג הגרמני אוגוסט וייסמן, וקישר אותן לשאלות פילוסופיות על משמעות האלמוות. התיאוריה של וייסמן העניקה לו תובנה חשובה על נצחיות הגזע: היא אצורה ב"המשכיות \ רציפות פלאסמת הגזע", כלומר בחומר הביולוגי ולא במסורת הרוחנית. "אנו קשורים אל קודמינו לא דרך המסורת הרוחנית אלא באמצעות הרציפות של החומר הראשוני שנמצאת בגופנו." יש בכל אחד מאיתנו "חתיכה… מאוד קטנה מהקודמים לנו". במלים אחרות, היהודי הוא יהודי כיוון שיש לו מבנה ביולוגי יהודי ומכאן ששינוי בביולוגיה שלו ישנה גם את רוחו.

 

 

הדחייה- אבל לפתע חווה רופין -  בשדה המשפט הגרמני -  את הדחייה האנטישמית בעוצמה שלא הכיר. אז התגבשה בו ההכרה כי לעולם יישאר זר בחברה הגרמנית, ללא כל קשר למידת התרומה שלו. בשיר "ללא מולדת" כתב: בְּאֵין לִי מוֹלֶדֶת אֲשֶׁר תֹּאהֲבֵנִי/לִבִּי מַה כָּבֵד וְעָצוּב/אַרְצִי בָּהּ גֻּדַּלְתִּי חֻבַּלְתִּי/אֵינֶנִּי עָלֶיהָ אָהוּב/(תירגם שמשון מלצר)

 

תחושת משבר זו הייתה  הרקע למעבר המהיר של רופין לציונות. מנקודת המבט של התגבשות זהותו התרבותית, התבטאה המרת זהות זו בהיפוכן של הירארכיות והגדרות גזעיות אותן הפנים בתהליכי החניכה שלו לתרבות הגרמנית. במקום להתבייש ב"יהודיות" שלו ולדחות אותה, כפי שנהג בילדותו ובנעוריו, החל לגלות צדדים חיוביים בפולק היהודי. השלב הראשון בהליך הזה לווה בהזדהות רגשית חזקה עם הקבוצה הדחויה ביותר במרחב התרבותי הגרמני באותה תקופה – זו שבנעוריו התבדל ממנה בדבקות – יהודי מזרח אירופה.

 

מקורותיה הגרמניים של התרבות העברית

 

ב-1903 כתב רופין ביומנו כי החליט להקדיש את מחקריו העתידיים וכתיבתו לנושאים יהודיים. באותה שנה יצא למסע בגליציה, שם אסף חומרים למחקר על יהדות אירופה (במיוחד במזרחה ובמרכזה). בסתיו 1904 הוזמן לברלין לעבוד ב"משרד לסטטיסטיקה יהודית", מונה בתוך זמן קצר למנהל, והכתיב שיטות עבודה מתקדמות ומקצועיות. הוא נשאר מנהל המשרד לסטטיסטיקה רק לזמן קצר, אך תקופה זו הייתה  משמעותית, הן להתפתחותו כמדען חברה והן ליסודו של מאגר מידע סטטיסטי ודמוגרפי, עליו התבססו אינספור מחקרים והתדיינויות [והכול בבלוף, כמו מקורותיה הגרמניים של התרבות העברית -  גבאי], דיפלומטיות ומשפטיות, בנוגע ליהודים במאה העשרים. פעילותו החלוצית בשדה הסטטיסטיקה הציונית הייתה  צעד מכריע בדרך להאחדת היהודים כאומה מודרנית המיוצגת על ידי התנועה הציונית בפלשתינה, והייתה  לה גם השפעה מכרעת על התפיסה של האויגניקאים הגרמנים את היהודים כגזע .

היהודים בהווה"את "היהודים בהווה", ספרו הראשון של רופין, תירגם יוסף חיים ברנר ב-1914 ל"היהודים בזמן הזה". הספר לא היה רק "האקספוזיציה המדעית הראשונה של הציונות", על פי רופין עצמו, אלא גם "הבסיס התיאורטי לעבודתי המעשית בפלשתינה", כמו שכתב ביומנו. הפוֹלְק היהודי, על פי הספר, נמצא בסכנת הכחדה והתרופה היחידה למצב זה היא הציונות: "לנגד עינינו מתפוררת ומתמוטטת אבן אחר אבן מבנין היהדות, שהיה כל-כך איתן ומוצק מלפנים", כתב במשפט הראשון של הספר, "ההמרה ונִשוּאי-תערובת מפחיתים את שורות היהודים במִידָּה מתגברת וגורמים להן אבדות גדולות [...]". בשורות האחרונות של הטקסט כתב: "הציוניות אינה איזו קאפריסה או פנטסיה לאומית: היא המלחמה הנואשה, האחרונה של היהודים על קיומם היהודי".

 

"בעקבות יוסטון סטיוארט צ'מברליין, חוקר התרבות (וחתנו של ואגנר), קבע רופין כי לאורך ההיסטוריה שלהם ידעו היהודים כיצד לשמר את הטוהר הגזעי, בעיקר באמצעות מסורות וחוקים שכוונו למניעת התבוללות -  האיסור על "נישואי תערובת" ועל אכילה עם לא יהודים, חוקי הכשרות, הרעיון בדבר "הקדושה" המיוחדת של העם היהודי והיחס האינדיפרנטי של היהדות לכל התרבויות האחרות בעולם. כל אלה סייעו לשמר את היהדות כ"ארגון דתי המסוגל באופן ראוי להערצה לסגל כוח סיבולת - למען השימור הפיסי והתרבותי של הפולק היהודי". בפרשנות האויגנית של רופין, משה רבנו, חז"ל, הרמב"ם וממשיכיהם, היו קודם כל רופאים ואנשי מדינה - המקבילה של הרשויות הרפואיות ופקידי הסניטציה -  אשר משימתם הייתה  לשמר את הבריאות המוסרית והפיסית של הפולק.

 

"רופין הציע תהליך של השבחה גזעית. תוכניתו הניחה כי הליקויים הרבים שמנתה התרבות המערבית ביהודים, עשויים להיפתר באמצעות שימור הטוהר הגזעי שלהם. אחד האתגרים המרכזיים היה להביא להכנעה קולקטיבית של מה שכינה "האינסטינקט המסחרי" של היהודים [ללא האינסטינקט המסחרי של הערבים, העולם לא היה יוצא מעידן הלקטים -  גבאי]. האחראי לתאוותם היתרה לממון. התיאוריה שלו בעניין זה הייתה  מבוססת במידה רבה על התיאוריות של הכלכלן הגרמני ורנר זוֹמְבָּארט, שסבר כי היהודים "מתוכנתים" מבחינה ביולוגית, אינטלקטואלית ומוסרית למפעל הקפיטליסטי והם בעלי נטייה מוגברת להתנהגות כלכלית חסרת אחריות ומשמעת. רופין הכיר את זומבארט באוניברסיטה וציטט מכתביו גם ב"היהודים בהווה" וגם במקומות אחרים. זומבארט, מצידו, הכיר את כתביו של רופין ושיבח אותם. מחקרו הקלאסי על חיי הכלכלה היהודית (1911) ייחס את הקפיטליזם המודרני ליהודים וניתח את הקשרים החברתיים והכלכליים במונחים של גזע. הוא טען כי איכויות הדם עשויות להסביר אופי גזעי . זומבארט תמך באופן עקבי בציונות, ושיבח כמה כתבי עת ואגודות סטודנטים ציוניות. הוא הציע, בדומה לרופין, פיתרון של סגרגציה ל"שאלה היהודית" . עם עלות הנאצים לשלטון היה זומבארט לאחד מתומכיהם הנלהבים.

כמו בנוגע לליקויים יהודיים אחרים, הדרך להתמודד עם ה"אינסטינקט המסחרי" המוגבר הזה, אותו קשר רופין בעיקר ל"אלמנט השמי", הייתה  באמצעות שמירה על טוהר הגזע היהודי: יש למנוע ערבוב גזעי (Rassenvermischung) מאחר שהוא מחליש את מה שרופין כינה והאמין בו עד סוף ימיו "אופי גזעי" .

…ואם מכל האמור יוצא, שהתבוללות היהודים בנוצרים על ידי המרה ונִשוּאי תערובת אינה רצויה מנקודת ההשקפה של התקַיְמוּת סגולותיהם הגזעיות, הרי שחובה מוטלת לעצור בעד הפרוצס הזה ולשמור על קיום היהודים בתור עם מיוחד. ("היהודים בזמן הזה", עמ' 162)

 

נאצי רופין היה יכול להיות אייכמן

 

"הדגש שרופין שׂם, שוב ושוב, על חשיבות הטוהר הגזעי היהודי, הייתה  תוצר של השיח המדעי והרפואי, אשר שיבח את הטוהר הגזעי ותפס את היהודים כדוגמה קיצונית לגזע, המפר את האידיאל הזה. הרעיון לפיו האנומליה היהודית נובעת מערבוב גזעי הייתה  מקובלת בקרב הוגים אנטישמיים רבים, כמו למשל מקס בֶּוֶר או צ'מברליין, אבל גם על אנתרופולוגים יהודים. זוהי דוגמא נוספת לדרך בה קיבל רופין את ההנחות של תורות הגזע האנטישמיות אך הציע להן תיקון. זהו אחד הערוצים המרכזיים למעבר של דגמים מהתרבות הגרמנית לעברית. לא רק תנועות הנוער הציוניות ושירי הלכת שלהן, או שירי המקהלות של תנועת העבודה, התעצבו בהשפעה גרמנית. רופין וציונים אחרים עיצבו מחדש את התיאוריות הגזעיות כך שתהלומנה את מטרות הציונות . מכל מקום, תפיסה זו הובילה את רופין למסקנה שהתרבות היהודית החדשה אינה יכולה להיבנות על בסיס גזעי רחב ומגוון:

 

 

"התרבות אינה ניתנת להֵיעשות מעשה מוזאיקה; היא יכולה להִבָּנות רק על יסודות קוּלטוּריים עממיים קיימים בפועל. זאת אומרת בנדון שלפנינו על יסוד תרבותם של יהודי מזרח אירופה [הכוונה לחוגי שלטון הקהל, שאר האוסטיודה-החיות, מחוץ לגדר -  גבאי. ובזה נאמר, כי רק מנושאי התרבות העברית הישנה, היינו יהודי מזרח אירופה, אפשר לצפות, כי הם יהיו החלוצים של התרבות העברית החדשה.  ("היהודים בזמן הזה" עמ' 167)

 

"הפרקטיקה של הסגרגציה הייתה מרכזית בתכנון התרבות של רופין, שטען כי כדי ליצור תרבות משל עצמם חייבים היהודים להתרכז בקהילות סגורות ולחיות בנפרד מכל תרבות אחרת (עמ' 187). בנוסח העברי, נאמר:

"מעלתם השכלית של היהודים נשארת עומדת על מרום ערכה בתור סימן גזעי ומצדיקה את החפץ ואת השאיפה לשמור על הטִפּוּס האנושי הנבחר הזה, שיתקיים גם להבא בתור חטיבה מיוחדת לעצמה מבלי להתערב באחרים, כי רק באופן שכזה תהא תקומה שלמה לתכונותיו הגזעיות.

"היהודים המקוריים השתייכו, למעשה, לשבטים אינדו-גרמאניים שהחלו בשלב כלשהו להתערבב בגזעים השמיים באופן שהפר את עקרון השימור הגזעי. הרכיב השמי בגזע היהודי, שהפך בהדרגה לדומיננטי, ניתק אותם מהטבע, מאדמתם ומדרך חייהם החקלאית-יצרנית, הוא פיתח בהם – אף קודם לחורבן הבית הראשון – את האינסטינקט המסחרי הבלתי נשלט שלהם . את הקישור בין השמיות למטריאליזם ניתן למצוא באופן המפורש ביותר בכתביו של רופין בנוגע לערבים, טיפוסי הגזע השמי המובהקים. במאמרו מ-1919 לכתב העת הציוני האמריקאי "מכבים", מאמר שכותרתו "יחס היהודים לערבים" כתב בין היתר:

עכשיו, נכון שלערבים יש תפיסת חיים מטריאליסטית חזקה… נכון גם שבחיי היומיום של הפלאחים (Fellahs) שאלת עשיית כסף ממלאת תפקיד ראשי וכי בשיחה של שני פלאחים, כאשר הם משוחחים, אין משהו אחר נשמע זולת בשליק. 

 (איתן בלום -  ארתור רופין www.emetaheret.org.il)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הישראלי הוירטואלי

"תיעוד אמת מול ה"ציונות